שאלה טובה.

בסביבות השעה שתיים יצאתי להפסקת צהריים שתחילתה ביקור בסניף הדואר הסמוך, ואחריתה לא נודעה.

אני אוהבת להזמין דברים דרך האינטרנט. וכפועל יוצא אני אוהבת את סניף הדואר שלנו. הפקיד האחראי על חלוקת הדואר מכיר אותי בשם ובפנים, שולח לי הודעות לנייד כשמגיעות חבילות לסניף, ומקשיב בסבלנות ראויה לציון לכל ההסברים שלי על מה יש בכל חבילה, וכמה זמן הייתי צריכה לחכות לה, וכמה כסף חסכתי בכך שהזמנתי אותה מחו"ל במקום לקנות בארץ במחיר משולש. כל קפיצה לסניף עבורי היא חגיגה- אין תור? מעולה, תוך שנייה החבילה אצלי ביד. יש תור? מצוין, הרווחתי חצי שעה של קריאה בספר שסחבתי איתי בתיק בדיוק לצורך המטרה הזו. והחלק הטוב ביותר הוא אלמנט ההפתעה. אני תמיד דואגת להזמין מספר חבילות במקביל, ואז עד שלא קורעים את נייר העטיפה אי אפשר לדעת בוודאות מה קיבלת. ממליצה גם לכם לנסות. אפשר גם להזמין בכוונה מוצרים בעלי צורה וגודל זהים יחסית, כדי למזער את אפשרות הניחוש ולמקסם את ההפתעה, אבל זה כבר ממש למתקדמים.

היום, למשל, קיבלתי שניים מתוך עשרה ספרי Penguin English Library שהזמנתי מבוקדיפוסטורי במחיר מצחיק. ידעתי, כמובן, שמדובר באחד מהספרים האלה, אבל לא היה לי מושג איזה. רק לאחר שקרעתי את העטיפה גיליתי לשמחתי את גאווה ודעה קדומה (כי איך אפשר שלא לשמוח למראה גאווה ודעה קדומה?) ואת הדיירת מאחוזת ויילדפיל, ששימח אותי אפילו יותר: כשעברתי על מלאי הספרים הקיים בהוצאה הספציפית הזו, הזמנתי קלאסיקות שחשבתי שבגיל 26-נושק-ל-27 מביך שלא יהיו לך בספרייה. את רובן המכריע כבר קראתי, תולעת שכמותי, אבל את ״הדיירת״ לא יצא לי. בעצם, אן ברונטה היא אחות-הברונטה היחידה שלא קראתי שום דבר פרי עטה. מחכה מאוד לקרוא ולגלות איך היא ביחס לאמילי ושרלוט. בינתיים, עד שמבחני הלשכה יעברו (נו כברררר) אני מסתפקת בלבהות בעיצוב היפה של הספרים בסדרה הזו. משהו אומר לי שאני לא הולכת להסתפק רק בעשרה* שהזמנתי.

נראה אתכם מסתכלים על הכריכות האלה ומסתפקים בעשרה כותרים.

אז אחרי שהסיבוב לדואר הסתיים, הגיע הזמן לארוחת הצהריים. לגיטימי, לא? הרי קוראים לזה ״הפסקת צהריים״. החלטתי שהיום אני מתקתקת- בדרך כלל אני צריכה לשבור את הראש על מה בא לי להכין לארוחת צהריים, ואז לחפש את המצרכים המתאימים, ואז לגלות ש-א׳ אין לנו את המצרכים האלה בבית ו-ב׳ אין לי את הכוח ללכת לסופר, ואז לשבור את הראש על איפה בא לי לקנות ארוחת צהריים, ואז לשקר לעצמי שאני אלמד במסעדה שאני אוכלת בה, ולהביא איתי את ספר הלימוד הרלוונטי, ולא להוציא אותו מהתיק ולו פעם אחת, ואז לחזור הביתה ולהיות עצובה ממש כי איכשהו מאז תחילת ההפסקה עברו שלוש שעות.

אבל לא הפעם! הבטחתי לעצמי. הפעם חיכתה לי במקרר מנת מרק שהבחור הכין. או, ליתר דיוק, מנה וקצת. ולמה אני מתעקשת על דקויות? כי ה״קצת״ הזה הצליח להרוס לי את החיים. ממש כך. כי הנה, אני מוזגת את המרק לקערה, ומגלה שנשאר קצת בסיר. ממש קצת. לא מספיק בשביל עוד מנה, נניח, אבל גם לא כמה טיפות בודדות שאפשר להשליך לכיור בלב שלם. אז אני מחליטה להוסיף את הקצת הזה לקערה שלי, שעכשיו כמעט ועולה על גדותיה. אני מרימה אותה לכיוון המיקרוגל, משתדלת להיות קלילה כאנפה ומדויקת כטיגריס. ואז המרק נשפך על הרצפה. אני לוקחת סמרטוט, מנגבת איתו את הרצפה ומשליכה לסל הכביסה. ניסיון נוסף. מרימה את הקערה למיקרוגל, מכניסה ומכוונת את החוגה לשלוש דקות. ניגשת לקחת את ספר הלימוד ובדרך מציצה לכיוון המיקרוגל. המרק גולש מהקערה. מניחה את הספר, ורצה לחלץ את ארוחת הצהריים שלי. אני לוקחת סמרטוט, מנגבת איתו את פנים המיקרוגל ומשליכה לסל הכביסה. ניסיון נוסף. מכניסה את הקערה למיקרוגל בשנית, מכוונת לדקה אחת בלבד. מחכה. מכוונת לדקה אחת נוספת. לא מעזה להתרחק מהמכשיר או להסיט ממנו את המבט ולו לרגע. דקה שלישית ואחרונה. פותחת את המיקרוגל. לוקחת את הקערה בשתי ידיים. היא רותחת, אני נרתעת, נשפך עוד מרק על הרצפה. ולא נשארו סמרטוטים. אז עכשיו גם צריך, בנוסף לכל, להפעיל מכונת כביסה. 

וכשאני מתיישבת לאכול את המרק מתוך קערת-הלבה, אני מגלה שהוא קר. יש לו מזל שהוא כל כך טעים (ושאני מברכת על כל הפרעה ועיכוב בלמידה), כי אחרת הוא היה מוצא את עצמו מושלך אחר כבוד לכיור.

 מרק שעועית של הבחור. לא חם ולא פוטוגני אבל טעים ברמות.

אז אם לסכם את הישגי היום- הייתי בדואר ואכלתי מרק. 

אני אמורה ללמוד היום לפי הלו"ז 124 עמודים של דיני ראיות. נשארו לי יותר ממאה. אולי אתחיל לתעד פה בבלוג את מספר העמודים שקראתי בכל יום, כמו הייתי בחורה בדיאטה שסופרת פריכיות ביומן האכילה שלה. אולי זה ידרבן אותי. או, מה שיותר מתקבל על הדעת, יוביל לכתיבתם של פוסטים שיבזבזו לי זמן נוסף. נראה.

נ.ב- את הפוסט הזה אני כותבת בחלקו מהנייד, ואני מוצאת את העניין מרגש במיוחד. כשפתחתי את הבלוג הזה היה לי מכשיר נוקיה שבקושי הצליח לשרוד משחקי סנייק, ועכשיו אפשר לעדכן את הבלוג מהסמארטפונים. איזה קטע.

נ.ב.נ- לבלוג הזה קוראים "מרק דלעת", והיום לראשונה נכתב בו אודות מרק.

הערת עריכה: היום קראתי 70 עמודים מתוך ה-100 שהקצבתי לעצמי. מקווה להשלים את החסר מחר, ובנוסף לעשות כמה מבחנים לדוגמא, כי אני בפיגור גם מהבחינה הזו, כמובן (לא מצליחה למצוא את הכוחות הנפשיים לענות עליהם. רוצה לומר- לא מצליחה למצוא את הכוחות הנפשיים להתמודד עם הכישלון הבלתי נמנע).

*גאווה ודעה קדומה, תבונה ורגישות, אמה, ג׳יין אייר, אנקת גבהים, הדיירת מאחוזת ויילדפיל, תקוות גדולות, בין שתי ערים, תמונתו של דוריאן גריי ואייבנהו.