| 10/2007
שנה וחודשיים וחצי אחרי
שנה חודשיים וחצי . זה הזמן שעבר מאז כתבתי כאן לאחרונה. שיחזרתי את הבלוג.
הבלוג היה סגור, נכון. נחשפתי יותר מדי. חברות של אמי סיפרו לה על הבלוג -
פרסמתי את שמי המלא בו. אומנם אני סומך על אמי, אבל אני מעדיף שהיא לא
תקרא את מה שנכתב כאן בעבר וגם לא אף אחד. אז האם משהו השתנה מאז?
כן והמון. באופן קיצוני.
לפני מלחמה, ובעיקר במלחמה שנאתי ערבים בצורה מאוד מאוד קיצונית. איחלתי להם למות, שימחקו מן העולם שכן הם הרי גורם הסבל לעם היהודי.
מסתבר שהעולם אינו רק שחור או רק לבן. הוא אפילו לא שחור לבן, יש לו עוד הרבה גווני צבעים ושילובים קסומים.
הצטרפתי למרכז לחינוך הומניסטי, בבית לוחמי הגטאות. הצטרפתי אליו לאחר חשש
כבד מפני שהייתה בי מועקה רבה מאז המלחמה, בעיקר כלפי הערבים. בזכות אותו
מקום הצלחתי להבין, שישנם אנשים רבים טובים בעולם. שאין דבר כזה "כל
הערבים נגנדו", ושבתחלס הם אנשים בדיוק כמונו, ושכולנו ערבים ויהודים
ובכלל כל אנשיי העולם בנקודות מסויימות זהים לחלוטין. מפחיד כמה שאנחנו
דומים זה לזה.
בקיץ האחרון המרכז ההומניסטי בחר בי מתוך 500 בני נוער אחרים לקחת חלק
במשלחת לבי"ס שלום באיטליה. "מה לי ולשלום? פעם בכלל שאני עוד את הערבים
ושה' ישמור... מה איחלתי להם? למה דווקא אני?" אמרתי לעצמי. עד היום אני
לא מבין לחלוטין למה הם בחרו בי. כנראה בגלל היכולות היצוגיות שאומרים שיש
לי, והבטחון העצמי שאזרתי עם השנים (אחרי שהרזתי ואחרי המלחמה).
במחנה שלום זה, במונטה סולה שבאיטליה השתתפו 4 משלחות מ-4 מדינות עם אותו
מס' בני נוער (10): ישראל (יהודים ו"ערבים מסריחים"), איטליה ["יש שם מלא
נאצים!"], גרמניה ["הזונות שניסו להשמיד את העם שלנו! הם כולם שונאים
אותנו ורוצים להרוג אותנו ואת שאר העולם"], הפלשתניאים ["מה יש לדבר בכלל
עליהם? על המלוכלכים האלו?!"].
המשפטים עם הציטטות שקראתם הגיעו מתוך ראשו של מיכאל הישן. לא מתוך ראשו
של מיכאל הבוגר יותר, זה שיש לו הבנה כלפי האחר. כמעט ואין בי בכלל את
הסריאוטיפים האלה כלפי ערבים, גרמנים, איטלקים, יהודים מזרחיים, רבניות
באמריקה ואנשים שונים. היום יש לי אפילו חבר מאוד טוב שהוא
נוצרי-ערבי-ישראל. אליאס מטר, שמו. תודה רבה לך אליאס! עזרת לי המון בהבנה
כלפי האחר. תודה לכל האנשים השונים האחרים: דועאא, דימה, כל המשלחת
הפלשתינאית (ג'ברה חבר נפשי, ג'יריאס, חנין, נדים, סוהא, דימה, זאקי,
דייזי, חאדר ואמיר), לחברי המשלחת הגרמנית (מלטא, יונאס, פליקס, יוליה,
רפאל, קרולין, טים, יוהאנה, סופי ויאנה), לחברי המשלחת האיטלקית (טרסה,
אריקה מסימיליאנו, יוליה, ניקולה, לאורה, לאנה, ריקרדו, פדריקו, וג'אן),
למדריכים היקרים והמדהימים שליבו אותנו באיטליה (חנין, נועה, מוסא, מנאר,
מדלין, פרנק, וילמר, אלנה), לשאר המשלחת הישראלית - נועה, פזית, גיה, דולב
, ארז וידהר, לאיחוד האירופאי שמימן את הכל, לנדיה מנהלת ביה"ס לשלום,
וכמובן לרעיה מנהלת המרכז לחינוך הומניסטי, ואין על המדריכים המקסימים ששם
- נועה, חנין, אורלי, קאוקאב (יש עוד מדריכים!), לאביה והסוכנות היהודית
שהביאו לכאן לכמה ימים בני נוער יהודים אמריקאים (אית'ן אחי התאום, מרים,
מרים, בן והאחרים). תודה מיוחדת לירון, העורך הראשי של אתר נענע שנתן לי במה, ופירסם את הבלוג הזה בעמוד החדשות ובעמוד הראשי במשך המלחמה. יש עוד המון אנשים מדהימים ומגוונים שאני פשוט לא זוכר
את שמם, אך אני זוכר את כל אחד מה - את הפנים שלהם ואת מי שהם. המון המון
המון תודה!
אני מצטער אם התבלבלתי בשמות או ששכחתי איך קוראים לכם. לא שכחתי אותכם בכלל.
תודה רבה לכל מי שאני חושב עליו כעת בראשי, מדובר במאות על גבי מאות אנשים!
כולכם אנשים נפלאים ומדהימים!
הלוואי שאכיר אתכם יותר ועוד אנשים כמוכם!
הלוואי שאפגוש את אלו שכנרהא אף פעם לא אוכל לראות שוב!
קצת לידע כללי:
שניים מן הגרמנים אמורים להגיע לארץ להתארח אצלנו תוך מימון מכיסם.
באפריל אני אמור לצאת לארה"ב עם משלחת, לפגוש את אותם אנשים שהיו כאן.
אני עדיין לוקח חלק ומשתתף בפעילויות של המרכז לחינוך הומניסטי.
אני בקשר עם הרבה מן האנשים שצויינו - ערבים ישראלים, יהודים ישראלים,
יהודים אמריקאי, גרמנים, איטלקים ופלשתינאים. אם רק יכולתי לפגוש אותם
בשנית..
"אני משתדל להסתכל על הצד החיובי שבחיים שלי. זה עוזר."
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
כותב הבלוג "מלחמה בהפתעה"