זוג שחור של עקבים גבוהים מהדהד בדממת הרחובות אפופי העשן ונרקוטיקה מתקדמת.הקרירות חודרת מבעד למעיל הפרווה היוקרתי כשזוג עיניים מגששות אחר משהו מוכר.
האיפור מרוח מתחת לעפעפיים כבדות והדמעות השחורות ניגרו על לחיים סמוקות מבהלה.
היא משוטטת בין אלפי עזובים ופחים מפיצי חום ומנסה להיזכר בתחושה שהיא בית.
שלטי חוצות מתעתעים חושפים הבזקי ריב אחרון.
העיניים הכבדות מאוות להיסגר, אך הרגליים צועקות קדימה.
היא פוסעת לכיוון לא ידוע ונותנת לגוף לתפוס פיקוד במלחמה נגד המחשבות.
שברי קטעים מציפים את מוחה והיא מאיטה את קצב נקישות העקבים במדרכה.
האף קצת מדמם וכמה חתכים עמוקים שרועים על גבי הרגליים.
היא מתיישבת על המדרכה ומדליקה סיגריה אחרונה של ייאוש.
העשן חודר לריאות המאיימות לקרוס מן הלחץ, אך משרה שלווה לא מוסברת על תחושת האבדון.
בנשיפה קלילה היא יוצרת טבעות עשן חסרות תוכן או תיחום, מתוך אינסטינקט.
היא נזכרת בתחושת יגון צורמת ובכאב מייסר שנמשך כבר שנים.
אובדן החיים הקודמים אינו מלווה בצער והיא מחליטה להפוך את הקערה על פיה.
היא נעמדת ומוחה את הדמעות, מחבקת את תחושת הרוגע ומרשה לחיוך קטן לצוץ על השפתיים היבשות.
הלילה לא יהיו יותר סיוטים.