לפעמים נדמה לי כאילו הכל כבר מזמן התפורר.
אין יותר אמון בכלום, סתם ערמות של שקרים, כמו ארגז עיתונים ישן שאף אחד לא מוכן למיין.
התחושה המעיקה הזו, כאילו המחשבות שלי טובעות בחוסר אונים.
זה מציף לי את הגרון ואני מנסה לא להשתנק מהסיגריה שחונקת אותי פתאום בלי סיבה הגיונית.
אני נורא מתגעגעת לסבתא שלי, היא חסרה לי ברמות ומובנים שמעולם לא חשבתי שאוכל להרגיש.
חשבתי עליה אתמול והבנתי עד כמה חיבוק חם זה דבר שיכול להרים שאריות של כוח מהרצפה ולאגד אותו לרעיון חדש.
כמו פטנט.
פעם היו הרבה דברים שנתנו לי כוח, היום רובם סתם זיכרון שתלוי לי על תמונה ישנה ומתקלפת בלוח שעם, או ברכה שקיבלתי מזמן ליום ההולדת.
ככל שהימים עוברים אני מרגישה קצת יותר זקנה.
עייפה מהנטל. הדברים שנשמרים שם בפנים, הכעס.
אני מוצאת את עצמי כועסת בלי סיבה פתאום ומתפרצת מכל טיפה של חוסר רצינות.
הכעס הזה טמון בפנים ולא נותן לי מנוח. אני אפילו לא מצליחה לחשוב בבהירות ולמצוא כיצד לשחרר אותו לאוויר העולם.
חלומות מוזרים פוקדים אותי בשנתי ואני מתחילה להרגיש כאילו אני במערבולת של כאבים חסרי פשר.
אם אני במקום כזה בגילי, מה יקרה בעוד כמה שנים?