הפינה הקטנה שלי

אנחנו מכחישים את העובדה שאנחנו עייפים,שאנחנו מפחדים, וכמה אנחנו רוצים להצליח.

והדבר העיקרי ביותר , אנחנו מכחישים שאנחנו בהכחשה.

אנחנו רואים רק מה שאנחנו רוצים לראות ומאמינים במה שאנחנו רוצים להאמין.

וזה עובד.

אנחנו משקרים לעצמנו כל כך שאחרי כמה זמן השקרים מתחילים להראות כמו האמת.

אנחנו מכחישים כל כך הרבה שאנחנו לא יכולים לזהות את האמת אפילו אם היא נמצאת ממש מתחת לאף שלנו.

לפעמים המציאות מוצאת את הדרך להתגנב אלינו ולבעוט לנו בתחת.

וכשהסכר מתפרץ, כל מה שאתה יכול לעשות זה לשחות.

העולם של העמדות פנים זה כלוב, לא איזה פקעת של תולעת משי.

יש גבול עד מתי אנחנו יכולים להמשיך לשקר לעצמנו.

אנחנו עייפים , אנחנו מפוחדים, הכחשה לא משנה את המציאות.

במוקדם או במאוחר נצטרך לשים בצד את הכחשה ולהתמודד עם העולם.

ראש מורם, האקדחים מוכנים

DE NILE

זה חתיכת אוקינוס !

אז איך אנחנו מונעים מעצמנו לטבוע בו?