אתן חושבות שזה מה שקרה לנו כי התבגרנו?

שבגלל זה וויתרנו על העקרונות שהיו מתמיד
נר לרגלנו, ונכנעו קצת לדעת הקהל, ללחץ חברתי ולקונצנזוס, עד כי הסכמנו ללבוש
בגדי-חג, להכין מנה של גפילטע-פיש כתרומה למאמץ הקולקטיבי, לקחת בקבוק יין אחד
(אני), וזר פרחים (אלפא), לנסוע שלושת רבעי שעה (ולשמוח שהפקק לא היה גדול יותר),
להתייצב אצל הבן-דוד (שלחץ), לשבת ליד החותנת שלו (שמלחיצה), מול גיסתו (הלחוצה
תמיד), לאכול גפילטע פיש טעים (כי אני הכנתי), מרק קצת פושר (אך לעומת זאת דלוח),
בשר ותוספות (שעדיף לא להזכיר), שלושה קינוחים משמימים (אבל כשרים), אחרי שצלחנו
בקושי את חצי ההגדה (בעזרת שלוש כוסות), נרדמנו בחציה השני (למעט הפוגות קצרות
לעוד שלוש), ולחזור הביתה הלומי רעש (אחד-מי-יודע ושמונה ילדים רעשניים) לשקט
המבורך שלנו....

באמת זה מה שאתן חושבות עלינו???

תתביישו לכן.

אז מה בכל זאת היה?

הפאב הביתי (שלוש וחצי דקות ברגל), אוכל מצוין (כמיטב המסורת), כוסית
וודקה (לפתיחה), שני בקבוקי יין (שנחלקו בין שלושה שותים), והביתה בשמחה רבה (אביב
הגיע פסח בא).

לא בן-דוד ולא נעליים. לא חותנתו ולא סבתא שלו.

אי-סדר פסח, כהלכתו.

חג שמח.