ההרגלים הישנים.

פעם מישהו השאיר אצלי בערך חצי או רבע (או בין לבין) של בקבוק קלואה וזה מגעיל ומתוק מדי, אז החלטתי לסיים אותו היום כדי לזרוק את הבקבוק. אז סיימתי.

היום חשבתי על כל מני דברים. רציתי לארוז תיק גדול וללכת. 2 מכנסיים, 4 תחתונים, חולצה, פיסה קטנה של מגבת. איזה ספר חשוב ומחברת ופשוט לצאת מפה.

התואר יחכה, או שלא יחכה. הרכוש יחכה או שלא יחכה. החברים יחכו או לא יחכו.

אני רוצה לחזור למונט סנ מישל כי היה לי מרגש והייתי פצועה ועשיתי שם אהבה והיה לי חם בלב. ישנתי טוב וצילמתי שלוש תמונות שאהבתי.

אני רוצה להפטר מרכוש מיותר ושיהיה לי רכוש חדש ורלוונטי. אני רוצה למכור את כל הדיסקים שלי והספרים והדברים ולקנות כרטיס טיסה ומצלמה.

כמה זה מצחיק, כלומר, שתמונות אינן רכוש. הן לא מכבידות עלי. תמונות לא יושבות לי על הכתפיים ומוסיפות לי כאבי גב. תמונות לא תופסות מקום במרחב.

כפי שבקבוק מים אינו רכוש. (למרות שישב לי על הכתפיים, ברגע בו אעזור אומץ ואארוז תיק, שוב).

אני אוהבת לקנות בקבוק יין ולחם להיום, ולסיים אותם. אני לא אוהבת שיש לי כיכר לחם בפריזר ו4 בקבוקי יין בארון כי היה מבצע. הנפש שלי רוצה לחיות מעכשיו לעכשיו. היא רוצה שאכנס לסופר ואקנה מה שצריך עכשיו: חצי כיכר לחם, שלוש עגבניות, אבוקדו אחד. בקבוק יין. שתי בננות. מה שצריך עכשיו. מחר יהיה מחר ומחר נסתדר מחדש.

אז לכבוד הלילה סיימתי את בקבוק הקלואה של מישהו שפעם השאיר אותו אצלי. לכבוד הלילה אני נוסטלגית וכותבת הרבה. לכבוד הלילה אולי סוף סוף אלך לישון.