כל הלילה עבדתי על תרגיל (ולא סיימתי).בסביבות שש וחצי אמרתי שהספיק וזמן לישון.
נכנסתי למיטה בלי להרדם עד שבשבע וחצי כבר תהיתי אם לא עדיף לקום, לצאת לריצת בוקר ולפתוח את היום בלי לסגור את הקודם לו.
אבל עניתי "נו, אני אשאיר שעון לתשע, לפחות אנמנם טיפה, אולי, ואם לא אז לפחות אנוח."
אבל כשהוא צלצל בתשע החלטתי שההרצאה של עשר גם ככה לא כזו מעניינת. מפה לשם, יצאתי מהמיטה בסביבות 12.
מאז אני כמעט ברצף על התרגיל. לא מרגישה התקדמות. כן מרגישה לחץ.
לקראת אחת עשרה בלילה כבר כמעט בכיתי. ובכן, זה להגשה רק בחמישי. אבל זה לא הדבר היחיד שיש להגיש עד חמישי,
ובשלישי יש לי בוחן ואת הרצון ללבוש שמלה ולהשתכר באיזה מסיבת פיינגולד ולהזדיין מלא.
אז כמעט בוכה יצאתי החוצה, לנשום אוויר, להרגע. אבל היה לי קר וזה לא עזר לכלום. רציתי סיגריה. הרבה פעמים אני רוצה להיות מעשנת.
במובן מסוים כשיצאתי לנשום אוויר הייתה בי תקווה סמויה שהשכן שממיס לי את הלב ואת הכל יהיה בדיוק איפשהו בחוץ, נאמר, בדרך מהדירה אל הרכב, או מהרכב על הדירה, ואני כבר אצטנף לתוכו, ואז הכל יהיה יותר טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
