מידי פעם, בלילה, אני שוקע יותר מידי בהרהורים.

באפלה של הקולנוע, כולם יושבים מחובקים.

בחצות, מול המדורה, עוד זוג שיכורים נופל על החול,

שפתיהם, מאבדות את הטעם המר בכל נשיקה.

וכשאני נוהג, אני מסתכל לשנייה ארוכה אל השמיים.

כל הכוכבים שם, ביחד.

לכולם לא אכפת.

לא אכפת להם שהסרט משעמם וטיפשי.

לא אכפת להם מהחול אשר בכל מקום.

וגם לא אכפת להם להיות ביחד, ולהביט עלי מלמעלה, בהתנשאות שכזאת.

ברגע הזה, המקודש, אכפת להם רק מדבר אחד.

והנה, גם אני מתקרב לרגע הזה.

סוטה מהגשר, וצונח, מקדש את הרגע.

אז, הלכתי לראות את "רעם טרופי", שאמור להיות "קורע מצחוק".

זה חצי נכון, כי כן, הסרט מצחיק, אבל עדיין לא נגע בי בנקודה הזאת שאתה נקרע לגמרי.

פנדה.

ביום שישי הסתובבנו בת"א, מחפשים אחרי איזה מועדון עם מקום.

בדרך מצאנו מועדון שבדיוק שמו בו את "Killing in the name of" וזה כבר שכנע אותי להכנס.

אז נכנסו, וכשהסתובבתי, ראיתי שהם השאירו אותי לבד.

אם זה לא מספיק גם בדיוק אחרי זה שמו את "The pretender" שאני גם אוהב, כדי להוסיף עוד מלח לפצעים.

כן כפי שניחשתם בסוף לא מצאנו שום מקום והלכנו הבייתה, אני עדיין כועס על עצמי שלא נשארתי במועדון הזה, שהשאר ילכו לקיבינימט כולה רציתי לשתות ולשמוע מוזיקה.

אז.. כדי לא לגרום ליום הזה להיות כישלון מוחלט הלכתי לאבולעפיה, קניתי קצת ג'אנק, וחזרנו, לפחות על בטן מלאה.

בראש השנה, נפגשנו עם אנשים חדשים.

כל הקטע הזה של להחמיא ולעשות כאילו אתה מתעניין באנשים המלוקקים האלה פשוט מחליא אותי.

ההורים שלי אומרים שזה להיות "מנומס", ואני אומר שזה בולשיט.

כשאתה ביחד עם המשפחה אז מילא, אבל זה אנשים שאתה לא מכיר, ולא אכפת לך מהם גם ככה, אז כדי להיות מנומס צריך להיות מזוייף?

זה משהו שבחיים לא אבין.

וזה הכל, שימו לב שעכשיו, כבר אוקטובר, ואוקטובר אמור להיות חודש בן זונה כי יש המון חופשים.

וההורים שלי לא יהיו לשבוע, אתם יודעים מה זה אומר (=

ואני מקבל רב"ט, ואו.

אז למרות כל הצ'ופרים האלה, אני מחכה למשהו שישנה את הכל לגמרי.

מחכה... מחכה... טוב, לי יש סובלנות.

ואתם?

ShP