מאורעות בחיי יוז’’י
לקח לי 22 שנה להתרגל לשם כמו יוז'י. ועוד 6 לכתוב על זה. אז על זה הבלוג. +איך כדאי לשנות את העולם. ולמה טוויקס יותר טוב ממארס. כי הוא פי אלף. במיוחד אחרי נשנוש מלוח. ואחרי זה אולי קולה. ועוד מלוח. ועוד טוויקס. או טעמי. גם טוב. |
| 4/2008
עדיף מהכחשה.
כל סטודנט לרפואה מפתח היפוכונדרייה מסוימת. זה בלתי נמנע. אתה יושב, קורא על שלבקת הלבלב ואז תוהה "וואי, גם אני חש לאחרונה כאבים חדים בצד שמאל ונפיחות קלה באזור הרחם". תמיד מסתבר בסוף שזה גזים. זה לא מונע להילחץ בפעם הבאה כשתאבחן "ברחשת העפעף". הלחץ יגיע.
אני לא לומד רפואה. האל עדי שניסיתי (בכלל האל עדי בהרבה דברים. עזר לי אז כשהאשימו אותי שחתכתי נתיבים. האל בא, העיד בשבילי. בחור טוב, האל), אבל לא התקבלתי. משהו בזה שהאשמתי את המין האנושי בהרס כדור הארץ נראה להם לא טוב. (כאילו רופא חייב לאהוב את כל בני האדם כדי לעזור להם. מה עם ד"ר שקשוקה? הוא לא נראה לי כזה מלאך!) בכל מקרה, בסופו של דבר למדתי עבודה סוציאלית. וחלק בלתי נפרד מזה הוא לימודי פסיכולוגיה מסוימים. וכמו סטודנט היפוכונדר לרפואה כך אני מאבחן את חיי. "וואי, ייתכן שכל החשש שלי מלתפעל מכשירים כבדים נובע מכך שכילד אמא שלי הניקה אותי רק מהשד השמאלי שלה?". אבל בתוך כל הבלגן, מסתתר אלמנט חשוב שאין להתחמק ממנו- מנגנוני הגנה.
לכולנו יש מנגנוני הגנה. היותר מפותחים משתמשים בהומור ועידון. יש גם אינטלקטואליזציה, היפוך ועוד רבים. הכיף הוא לבחון את הרשימה ולהגיד "היי, אני משתמש בזה" ואז לבדוק איזו רמת בריאות נפשית נלווית לזה.
אני רוב הזמן משתמש במנגנון ההדחקה, או בשם המוכר יותר :ידיים על האוזניים תוך כדי מלמול בקול רם קוםקוםקוםקוםקוםקום. ההדחקה מלווה לרוב בהכחשה. לי זה לא יקרה וכאלה.
אני שם לב למנגנון הזה במיוחד כשאני נוסע על הקטנוע. כביש מהיר, כל המכוניות סביבי נוסעות 90+ ואני על הקטנוע שלי, בין נתיבים, משייט על ה60. ואז אני קולט שכל ההבדל ביני לבין הולך רגל, מסומם לרוב, שהולך באמצע הכביש על הקו המקווקו הוא שאני יושב בזמן התנועה. בכל רגע נתון מישהו עלול לסטות ממסלולו ואני עלול לגלות שהחצי קסדה מועילה לי בערך כאילו זבוב ישים על עצמו פירור לחם בזמן שמורידים עליו את המחבט. חמוד, אבל לא יעיל. אז אני מכחיש מציאות. אני על רכב! אין סכנה! ואז מדחיק. מעניין מה יהיה היום בdamages. העדויות החדשות האלו ממש מפתיעות. איך גלן קלוז עשתה את המעבר לטלויזיה. בכלל, הרבה שחקנים עושים את זה. גם ג'יימס ספיידר. מעניין מה ההבדל בין ספיידר סוליטייר לסוליטייר רגיל. מעניין.היי, הגעתי הביתה.
לפני כמה חודשים היינו צריכים להרדים כלב שאהבנו. עלו לי דמעות כל פעם שחשבתי עליו בזמן שעבדתי. אז הדחקתי. מה שאני יעשה? קסאמים בשדרות? אני צריך לסיים לכתוב. ולארגן שיעורים. והבלוג. כמה זמן לא כתבתי בלוג. חייבים לכתוב בלוג.
אז הנה.
נקודה שעלתה לי בכל זאת. לא משהו מהותי.
מה הסיפור של ג'יהאד? לא מה זה ג'יהאד וכל זה. אלא אדם שבאמת מאמין שמטרת הג'יאהד היא חיסול הכופרים ומטרתו האישית היא להיות חלק מהג'יהאד, איך הוא בבית? האם הוא אדם קשה, כל הזמן רציני, או שיש לו רגעים שהוא סבבה?
"אני אומר לך, אחמד, צריך לחסל הכופרים! צריך להשמיד ולעקור אותם מהשורש את הנבלות מוצצי הדם האלו, ו...היי, פטימה הביאה את עבד התינוק! היי חמודימודי. אגוגוגוגוג!.בוא, שב לדוד חסן על הברכיים. ו.. כולם נוסעים לביירות, כולם נוסעים לביירות. אז איפה הייתי. כן, בני העוולה. יימח שמם ואללה ימלוק ראשם".
וזה היה מנגנון ההומור. אולי גם עידון.
או שסתם יש לי גזים.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
