מאורעות בחיי יוז’’י
לקח לי 22 שנה להתרגל לשם כמו יוז'י. ועוד 6 לכתוב על זה. אז על זה הבלוג. +איך כדאי לשנות את העולם. ולמה טוויקס יותר טוב ממארס. כי הוא פי אלף. במיוחד אחרי נשנוש מלוח. ואחרי זה אולי קולה. ועוד מלוח. ועוד טוויקס. או טעמי. גם טוב. |
| 6/2008
אז נרים כוס יין לחיי חיים אמיתיים יותר
אני אוהב את גוף האדם. אני אוהב כמה שאני לא מבין אותו. העיניים שלך עצומות- חושך. פוקח אותן- פתאום עולם. פתאום.
ולא סתם. לא איזור. כל העולם יכול להיות מולך בזכות העיניים. קליטה שכזו. טוב, נכון. זה לא רק גוף האדם. נדמה לי שגם לחתולים יש ראייה. אולי לעוד כמה חיות. אבל אני אדם ומעריך את זה משם.
ואין לנו מושג מה קורה בפנים. העורקים שלנו יכולים להיחסם בזמן שאנו צופים בכוכב נולד (אבל רק בגלל ישראל בראון. הבנאדם מדהים) ואנחנו לא נדע כהוא זה. ופתאום, יום אחד, אתה רץ לך (במקרה שלי מדשדש לך) ופתאום התקף לב. פתאום.
ושינה. אתה במיטה. גמור. ומחכה ששינה תגיע. מחכה שהגוף שלך ייכבה. ואתה מתעייף, וחושב מחשבות ופתאום אתה קם בבוקר. פתאום נרדמת.
פתאום אתה ער, פתאום אתה ישן. פתאום עולם וכולי.
חדל סדר פתאום.
וכשאתה ישן, אולי לא תקום. כי מי יודע מה קורה בגוף שלך? מי יודע האם הגוף לפתע (לא פתאום. לפתע) ייגמר. מטורף.
וזה מוריד מכמה בני אדם עושים את עצמם עליונים. כי כשאנחנו נגמרים, אין לנו שום שליטה. אין לנו מושג מה קורה.
וזה כמו שאני אוהב חתולי רחוב. אוהב שיש עוד חיה במרחב שלנו. כי זה מה שאנחנו בסופו של דבר- חיה. חיה מפותחת אולי, האל יודע מה זה אומר, אבל חיה. עם חיות נוספות מסביבנו ועם גוף שיכול להפתיע.
זהו. זה מה שרציתי לכתוב. ועכשיו לא אוכל לספר את תיאוריית החתולים שלי למי שקורא את הבלוג הזה. באסה. הלך סיפור. אבל יש פוסט. אולי לא ממש עבודה, אבל גם כתיבה כלשהיא.
ובאמת, תקשיבו לישראל בראון. יש עליו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
