עולם מושלם

וממש עוד מעט מסיימים בצפר. איזה כיף זה, הא? כל כך נמאס לי כבר מהעול הזה שיש עלי כל היום. כי מילא ללכת לבצפר עצמו, אבל זה לא עוזב אותך גם כשאתה מגיע הביתה. ובגלל זה אני נורא מחכה שיגמר, ויהיה לי זמן לחובות ואז זמן לעצמי. 

ומצד שני

איזה פחד. אין לי מושג לאן אתגלגל בצבא, ונדמה שדווקא הדברים שאני לא רוצה הם הדברים שאני מיועדת להם. ואם רק היו לי עוד כמה שנים לברר מה אני רוצה לעשות, אולי היה לי יותר קל. אבל כנראה שלפעמים כשצריך להחליט הכל עובר נורא מהר.

ובכל זאת

איזה כיף יהיה לסיים את השנה הזאת. את התקופה הזאת. 12 שנים בבצפר, זה הרבה מאוד זמן. זה כמעט כל החיים שלי. זה תפס, בעצם, את כל הרגעים שהיו לי עד עכשיו, כמעט את כל מה שאני זוכרת. וזה נורא מוזר שבקרוב זה יגמר ויהיה משהו אחר. אני ממש מקווה שכל התוכניות שלי לשנים האלה יתממשו. תמיד ידעתי שאשמור על הקשרים שחשובים לי מאוד, ואני מקווה שאני באמת אצליח בזה במידה שאני רוצה. ואני מאוד רוצה לאהוב את הזמן הזה, שכל כך מחכים לו כל השנים. ואני מקווה לא להתאכזב מאוד, ואם קצת להתאכזב אז לפחות שיהיה לי גם זמן לדברים שיעשו לי טוב. 

אני מקווה. מי יודע. פתאום קצת מרגיש שכמה שאני מנסה לתכנן, וכמה שהייתי בטוחה באווירה שבה אני אחיה אחרי בצפר, הכל זו לא ממש בחירה שלי, או ממש לא בחירה שלי. וזה קצת מפחיד.