החיים שלי מלאים בסתירות. הרבה דברים שאני משוכנעת לגמרי שאני מאמינה בהם או לא, שאני יודעת או לא, שאני מתאפיינת בהם או לא, שבים ומפתיעים כשקורה בדיוק ההפך. אני מוצאת את עצמי מתנגדת עוד ועוד לדברים הקשורים לדת, לדרך האמונה בה, למנהגים ולאיסורים שלה, אני מתעצבנת על כפייה דתית, אני מתרגזת על אפליה של נשים בדת, אני לא מבינה איך לדקלם איזה משפט לפני האוכל מעלה את הערך שלי בעיני אל כלשהו. אבל בכל פעם שאפילו קצת קשה לי, או שאני ממש ממש רוצה שמשהו יקרה, אני מבקשת ממש חזק שזה יקרה. אני מבקשת את זה, וכשמבקשים משהו מבקשים אותו ממישהו. אז כנראה שיש לי איזה אלוהים שם בפנים.אני מסתדרת מצויין לבד, אני אוהבת את עצמי ואת השקט שלי ואת הזמן החופשי שלי בלי להיות מחוייבת לאף אחד אחר. זה כיף לי, ואני הרבה זמן חיה ככה ממש נהדר. אבל כשקצת יורד לי הלחץ או כשאין לי משהו לעשות במשך יום או יומיים, אני פתאום מרגישה כמה אני צריכה שיהיה לידי מישהו שיבדר אותי בכל צורה שהיא.
אני רואה את עצמי כבנאדם מתחשב, שעוזר לחברים שלו ומנסה להיות תמיד שם בשבילם, ומעצבן אותי שאחרים לא מתנהגים ככה- אבל לפעמים יש לי מחשבות מאוד אגואיסטיות ולא מתחשבות.
אני תמיד מנסה להוציא את התוצאה הכי טובה מכל מצב שאני נמצאת בו, ואני בדר"כ חושבת בראש על הרבה תוצאות אפשריות ובסוף מנסה לפעול בדרך שהכי טובה לי- אבל בסוף לפעמים מגיעה למסקנה שפספסתי את הדרך הנכונה.
הלוואי שהיה אפשר להחזיר קצת את הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
