אי שם יושבת לה בחורה.
לבד.
חושבת לסיים את חייה.
במקום אחר, לא רחוק מפה, יושבת משפחה.
בוכה.
אין להם בת יותר.
לאחרונה אני שומעת על יותר ויותר אנשים, בעיקר צעירים, בעיקר בחורות, שבוחרות לסיים את חייהם.
כל כך מוקדם, כל כך מיותר.
ואני חושבת לעצמי איך זו הייתה יכולה להיות אני.
אולי אם היה לי מספיק אומץ, אם היה לי קצת יותר קשה, אז אולי כבר לא הייתי כותבת כאן. אלא יושבת איפשהו (למעלה? אם יש שם משהו בכלל) ומסתכלת על האנשים על האדמה ממשיכים בחייהם, בלעדיי.
זה לא שלא רציתי למות.
זה לא שלא קיוויתי שהכל פשוט ייגמר.
שיניחו לי לנפשי
שפעם אחת התוצאות של מה שיקרה יהיו בידי.
אבל איכשהו, הצלחתי לשמור על תקווה.
ואני לא מצטערת.
אם הייתי מפסיקה אז, לא הייתי זוכה לראות את הכל מתהפך. את האהבה הענקית שנכנסה לחיי. את הרצון לעשות משהו עם עצמי, עם האנשים החשובים לי.
אז נכון שעדיין קשה, ויש ימים שאני חוזרת למי שהייתי פעם.
אבל הם חוזרים לעיתים רחוקות יותר ויותר. ואולי הם יפסיקו לחזור פעם.
יש תקווה לכל אחד. אל תתייאשו.
אוהבת,
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
