לפני שבוע-שבועיים, יצאתי ביום שישי עם חברים, יציאה רגילה כמו לכל דבר.. רק שלקראת הסוף, פרצה מריבה בין שניים מהמין הזכר, והמריבה התגלגלה למכות ובסוף- ילדה אחת שלא קשורה, ופשוט עברה ביניהם, נפגעה מאוד כתוצאה מזריקת אבן של אחד הנערים על השני. הילדה פונתה לבי"ח במצב בינוני, אבל היא לא הייתה בסכנת חיים כזו או אחרת, המשך הסיפור הוא פרי דימיוני (קראו בהמשך). כתבתי סיפור על האירוע, כי לראות אותו היה מראה מזעזע ואף טראומתי. כתבתי אותו מנקודת מבטי, ובדרך בו אני ראיתי את פני הדברים, וכמובן שחלק הם תוספת פרי דימיוני כפי שציינתי לעיל. אשמח מאוד לתגובות מאחר ואהבתי את הסיפור הזה, והייתי שמחה לדעת מה דעתכם עליו. תהנו

אני עדיין אוהבת אותו. כמעט 5 חודשים אחרי הפרידה האחרונה והסופית ביותר ואני עדיין אוהבת אותו. חשבתי ששכחתי אותו עוד ממזמן. אז חשבתי. טעיתי. כמובן.

היום הוא השמיע לי שיר. שיר מדהים, מילים מדהימות. התחלתי לבכות, פשוט פרצתי בבכי שוטף. נזכרתי בכל התקופה המדהימה שלנו ביחד, כמה טוב, כמה כיף היה ביחד. תקופה שאין כמותה, שאני לעולם לא אשכח, תמיד תישאר כזיכרון מתוק חרוט בלב.

זה הפזמון של השיר שגרם לי לבכות:

"רוצה שתעשה איתי חיים,

רוצה שנעבור ימים יפים,

כשאתה שמלטף הכל זורם בכיף

איזה יופי שאתה אוהב..."

~

אין, מדהים. נזכרתי בכל הפעמים שהוא אמר לי כמה שהוא אוהב אותי. אוי, הזיכרונות מציפים אותי. לחזור, כבר סביר להניח שלא נחזור, אמנם תמיד יש הפתעות ו'בחיים אל תגיד בחיים בחיים', אבל ככה לא נראה לי שזה יקרה. איך הוא אמר לי פעם? מיצינו. צודק דווקא... אני גם לא חושבת שזה יהיה צעד נכון לביצוע.

אז החלטתי לכתוב שיר, שמסכם בכלליות את כל התקופה שלנו ביחד, ולנסות לסגור את זה כמה שאני יכולה, את הרגשות הכל כך חזקים שלי כלפיו. תהנו.

זו הייתה תקופה כל כך יפה, היה ביחד כל כך טוב.

בפעם הראשונה, הרגשתי מה זה באמת לאהוב.

רגש כל כך חזק, לא הרגשתי מימיי.

אהבתי אותו אהבה חזקה, עד בלי די.

הייתה לנו תקופה כל כך יפה ביחד,

ליידו ידעתי להרים ראש, לצעוד בלי פחד.

איתו הייתי כל כך מאושרת, הראש בעננים,

החיוך אף פעם לא ירד לי מהפנים.

הוא הנשיקה הראשונה שלי, שהייתה מושלמת

נשיקה מדהימה, הרגשתי הכי מיוחדת.

הילדה הכי שמחה על פני האדמה,

יכלו להבחין בזאת בשבריר שנייה.

הניצוץ בעיניים, הסומק שמציף את הלחיים,

החיוך הרחב שהתפשט על השפתיים.

הוא תמיד ידע להצחיק ולשמח כשהיה לי עצוב,

ידע תמיד להגיד את המילים היפות שוב ושוב.

השפתיים המדהימות שלו, החיוך הכובש,

הדליקו את לבי במהירות, כמו אש.

ועכשיו, כל געגוע וכל כאב,

צובטים לי עוד יותר בלב.

אני מתגעגעת לחיבוקים, לנשיקות, לליטופים

לאהבה המדהימה שכבר מתה מבפנים.

אני לעולם לא אשכח את מה שהיה בינינו,

האהבה החזקה, שהייתה כל עולמנו.

              31.12.07-22.9.07  

                                  (התקופה שלנו ביחד)

יאיי, חודש חדש, החודש האהוב עליי. עוד 17 ימים יש לי יום הולדת 15 :)

~

הילד שאני והוא היינו בקטע... זה נגמר. אני החלטתי את זה, הוא ילד זבל, הוא סתם לא רציני, סטוצים וזה.. וואלה כפרה?! טעית בכתובת! שילך להזדיין. נישאר ידידים, עדיף לי.

הכרתי מישהו, שהוא אפילו בשכבה שלי... מישהו שבחיים לא חשבתי שאיכשהו אני אגיע אליו, כשחושבים על זה זה אפילו די מוזר, אנחנו בכלל לא קשורים. הוא אפילו עונה על כל הקריטריונים שאני אוהבת (ובדר"כ מוצאת את ההפך חחח): יותר גבוה ממני, יותר גדול ממני, נראה טוב, חמוד, לא ערס בכלל, לא מעשן, ואפילו תלמיד טוב.

אבל זה בכלל לא משנה במיוחד, הוא מדהים מבפנים... אכפתי ורגיש וחמוד ונחמד ומצחיק וכיף להיות איתו ולדבר איתו, ממש לעניין... נכיר יותר ונראה איך יזרום הקשר (:

~

אני והחבר הקודם ניתקנו קשר די הרבה זמן. אתמול פתאום התחלנו לדבר שוב, ונזכרתי כמה אני אוהבת לדבר איתו. אלוהים, הוא פשוט ילד מדהים, השיחות איתו אף פעם לא נגמרות ואני אפילו מסיימת אותן עם חיוך על השפתיים, בעיקר אם הן לכיוון החיובי (כמובן) חחחח

הגעתי למסקנה, שהוא פשוט הבנאדם שאני הכי יכולה לסמוך עליו מכולם, הוא יודע עליי הכל, הכל אני מספרת לו, להכל הוא מקשיב (חוץ מלחלומות האדומים חחחח אני לא אפרט...)

מה אני אגיד, התגעגעתי אליך באמת. אני מקווה שלא ננתק יותר את הקשר ושלא נריב לי, אתה באמת חשוב לי ואני עדיין אוהבת אותך כידיד, ומאוד 

ובנימה אופטימית זו, אני רוצה לסיים באיזה קטע קצר שכתבתי לא מזמן, אין לו שם, אם למישהו יש רעיון אני אשמח... תהנו :)

~

היא ישבה שם. על גרם המדרגות. ובכתה, בכתה בלי סוף. בכי מר וכואב. אמה מעולם לא התייחסה אליה והתעניינה בה ובצרכיה, תמיד דאגה לעצמה. אביה עבד מהבוקר עד השעות המאוחרות, וכשחזר הבייתה היה עייף מן העבודה, וכל מה שרצה זה לנוח, ולא התפנה לאיש. אחיה הגדול ירד לחייה ללא סיבה, צחק עליה והקניט אותה, בייש אותה מבלי שעשתה לו דבר רע.

גם חיי החברה שלה לא היו הצלחה גדולה. כל מי שהיה סביבה רק השפיל אותה והעליב אותה. גם ידידה הטוב ביותר, לו נהגה לספר כל סוד כמוס שלה- התעלם ממנה לחלוטין, התנתק ממנה. וחברותיה הטובות ביותר ניתקו איתה כל קשר, התרחקו ממנה.

צחקו עליה, דרכו על כבודה.

היא הרגישה בודדה. הרגישה שהיא לבד בעולם. אף אחד לא אוהב אותה, לאף אחד לא אכפת ממנה.

אפילו את כל הכאב הזה, לא היה לה למי לספר. לבד. פשוט לבד.

היא הרגישה שהיא לא רוצה לחיות יותר. אין לה סיבה לחיות יותר. בין כה וכה, אם תחיה או תמות, זה הרי לא מעניינו של איש. וכך החליטה לשים קץ לחייה הצעירים והקצרים.

היא התאבדה.

ואז, רק אז החלה הקרבה. כל הסביבה שהתרחקה התקרבה פתאום. כל מי שהיה לו חוסר עניין בה שאל והתעניין. פתאום. פתאום היא מעניינו של כל אדם. תדהמה גדולה על האירוע הפתאומי. זעקות עזרה נשמעו מפי האם, שרצתה את בתה חזרה.

אבל זה כבר היה מאוחר.

מאוחר מדי.