הגיגית

ואז היכרתי את זוגתי, לימים אשתי.

והיא פתחה לי דלת רחבה לעולם הג'אז. לא דרך קלה היא סללה לי, יתברך שמה.

דווקא את הג'אז הדחוס, החם, השופע כלי נשיפה של צ'ארלי מינגוס אני זוכר כחוויה הראשונה. לקלרינט המשתגע של אריק דולפי, ולנגינת הפסנתר התזזיתית של ג'קי בירד האזנתי עוד לפני ששמעתי באופן מסודר את צ'אלי פארקר וג'ון קולטריין, צדיקים-יסוד-עולם של הז'אנר.

הקוטב השני היה אמני חברת ההקלטות ECM. אי זוכר במוחשיות רבה ערב אחד. חזרנו לבית הוריה מאיזו מדורת-קיץ בה בהינו בכוכבים. היא התקלחה (גם אני, אני משער, אבל זה לא חלק מהזיכרון). וחזרה ניחוחית , אפופה בריחות שמפו טוב שמה תקליט (!) של ראלף טאונר, היה זה Diary. המוזיקה הקסומה אפפה אותנו. מוזיקה שניתן לרחף על גביה.

זכרון אחר הוא הג'אז האוונגרדי, המוזר, הדיס הרמוני. ג'אז הקרוב ברוחו ליצירות קלאסיות מודרניות. סלאבה גנלין, ז'אן-קלוד ג'ונס והרולד רובין למשל במועדון "פרגוד" בירושלים, בחורף. היא בסוודר עבה שנרטב קצת מגשם, אומרת לי - עזוב, אל תבין, תעצם עיניים, תן למוזיקה לחדור אליך. וזה עובד. היללות המוזרות מקבלות לפתע צבעים וצורות ושולחות למסע מרתק.

כך צנחתי לעולם הג'אז עם מישל פטרוצ'יאני בפסטיבל הג'אז באילת, בג'אם אילתי כהלכתו עם הזריחה.