הגיגית

לעתים זה קורה. פתאום אתה מוצא דבר חדש בתוך חומר שנראה כבר מוכר ונדוש.

וכי מה אפשר עוד לחדש בתנ"ך?

כך "פגשתי" לפני כמה ימים דמות שולית, זניחה, בלתי מוכרת, בתנ"ך.

אך דמות שיכלה לככב בכל דרמה יוונית או שייקספירית עטורת מלל.

היא ניצבת שם, אצל חלונה, מצויירת במספר מילים בודדות, בשולי שירת דבורה:

"בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: 'מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא? מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?; חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה, אַף-הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ:; 'הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה, צֶבַע רִקְמָתַיִם, לְצַוְּארֵי שָׁלָל'" (שופטים ה', כ"ד - ל')

כוונת המשוררת היתה לעג ואירוניה מרה. במאמר הזה מוזכר המתח שבנינו, הקוראים, היודעים את אשר קרה, לבין האם החרדה ויועצותיה ה"חכמות" שמנחמות אותה שהעיכוב הוא רק בגלל חלוקת השלל. אנחנו נהנים מהמתח הזה, מידיעתנו המושלמת ומהפרשנות הפגומה.

דמויות גויים ואויבים נמצאות בשירי תהילה, כמו גם בשירי הקינה הגדולים ("אל תגידו בגת...פן תשמחנה בנות פלישתים" בקינת דוד). המטרה של דבורה, המנצחת, היא ללעוג לפחדיה של האם הזרה. ללעוג לציפייתה לשוא, בעוד סיסרא, בנה, הרוג ומנוצח.

אבל עם כל הלעג, מצויירת כאן בכל זאת דרמה. אם בוכה ליד החלון.

ותהייתה היא בת אלמוות כפי שהיא אוניברסלית.

חיים גורי לקח את זה לכיוון אחד - החמלה. גם על הזרה והאויבת:

"אמו"

לִפְנֵי שָׁנִים, בַּסּוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,

שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סיסרא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,

מַבִּיט בְּאֻמּוֹ שֶׁל סיסרא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן.

אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בַּשַּׂעֲרָה.

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,

צֶבַע רְקַמְתִּים לְצַוָּארִי שָׁלַל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.

אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.

יָדָיו רֵיקוֹת מֵאֵד.

עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חֲלֵב חֶמְאָה וְדָם.

הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,

גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחר אַחַת.

שְׁתִיקָתִי נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן.

אַחַר זְמַן-מַה שָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ.

אַחַר זְמַן-מַה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים.

אַרְבָּעִים שָׁנָה שְׁקֵטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה

לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתִים לא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית

אֲבָל הִיא מֵתה, זְמַן קָצָר אַחר מוֹת בְּנָהּ.

לעומת חיים גורי אי שם בשנות החמישים, היוצר כאן ב-2005 מייצג את העמדה האירונית המודרנית של דבורה:

בעד החלון נשקפה,

ותייבב.

והמצלמות אותה קולטות-

היטב.

הפיגוע בנתניה-

כאב

לה הסב,

במות לה שם-

בן אוהב.

ופעילי שלום-עכשיו

בדיכאון.

נעדר שם

בגאון.

היה נהדר שם,

בקניון.

וירד הוא

לטמיון.

אסון.

יגישו הם תביעה-

ייצוגית,

יחד עם האם על המשטרה-

היהודית,

שלא מנעה

פגיעה קריטית.

טעות טיפשית.

קטלנית.

כי לו היו השוטרים מבצעים

את תפקידם,

היה נחסך גורל המחבל

הוא בן-אדם.

בן אוהב

ומושלם,

לאם בוכייה ומצטלמת היטב

לעיני העולם.

בוזבזו חייו לסתם.

"מדוע בושש רכבו לבוא?"

כי הוא התפוצץ בשבי שומרון.

אבל אם סיסרא לא מפסיקה להפתיע. החיפוש אחריה העלה מדרש מוזר.

ראש השנה נקרא גם "יום הרת עולם" ביטוי הדורש הסבר.

מסתבר שה"משך חכמה", גדול תורה בן ימינו (נפטר לפני 50 שנה), מפרש שמאה היבבות שמשמיע השופר בראש השנה (והפועל י.ב.ב הוא פועל יחידאי בתנ"ך הפופיע רק בשירת דבורה) הן כנגד מאה היבבות של היולדת, ולא סתם יולדת אלא אם סיסרא דווקא. ואצטט כעת מהמאמר הזה (שמאד מומלץ לקרוא אותו בשלמותו ובהקשרו):

"מה הקשר בין פעיות הלידה של אם סיסרא לבין ציפייתה החרדה של אם סיסרא? מדברי בעל ה'משך חכמה' עולה, כי כשגורל בנה מוטל בספק, משחזרת אם סיסרא שחזור קולי את רגע לידתו. היא שבה ופועה את פעיות הספק והסכנה של הלידה שחוותה אז, ומוהלת אותן בפעיות הספק והסכנה שהיא פועה בהווה.

אפילו אם סיסרא, שר צבאו של האויב, מצטרפת לשרשרת המולידים והיולדות המאכלסים את יום הרת עולם. דריכותה והמתנתה לפרי בטנה המבושש לבוא משדה הקרב מעוררת בתוכה את זכר הרגעים שבהם הביאה אותו לעולם. קולותיה מתערבבים בקולות אמנו שרה, קולות של לידה ומוות המתמזגים עם ראש השנה, יום זכרון לידתו של העולם."

התנ"ך יכול במילים ספורות לצייר דמות שלמה, שייקספירית. ואנחנו, אלפי שנים מאוחר יותר יכולים להחלק על מידת הזדהותנו או בוזנו לכאבה, אך איננו יכולים לחלוק על העוצמה שבדמות ובדימוי.