הגיגית

חבר שאל אותי: איך זה שה"אחרי מות" של שוש עטרי כל כך גדול לעומת זה של מוסקו אלקלעי שנפטר גם הוא.

ובכן, עניתי לו:

אני גדלתי על שוש עטרי (וטוני פיין). "חדש חדיש ומחודש" היתה התוכנית הראשונה ששמעתי ברדיו-טייפ הראשון שאבא קנה לי ושהיה רק שלי.

מהתוכנית הזו הקלטתי את כל הקסטות של המוזיקה הלועזית ה"משובחת" של שנות השמונים, עוד לפני שידעתי שזה זבל וכיום כל שיר כזה מאז (שאני יודע שהוא זבל) מעלה על פני חיוך דבילי של אושר. ככה זה. חברה של אמי הביאה לי במתנה קסטה ריקה, אדומה, של TDK ופתחה בפני עולם שלם שהיום בעידן ה-yes max וה-emule נראה כל-כך תמים: לדעת לזהות מתי שוש עטרי מתחילה לנגן את השיר שרציתי להקליט וללחוץ על ה-record בדיוק בזמן ועל ה-pause בדיוק כדי "לחתוך" אותה כשתתחיל לדבר מחדש. כמובן ששום דבר לא עזר וזנבות-משפטים שלה שזורים בהקלטות הישנות והיום אולי דווקא זנבות-משפטים אלה חשובים לאין ערוך יותר מהשירים.

הקול שלה והדמות שלה הם פסקול חיים ויתרה מזו פסקול התבגרות לא רק שלי אלא של דור שלם ולכן, כמו כל קול שנכנס אלינו דרך מקלט הרדיו (כמו גם מיכל ניב ז"ל ולאה עוז ז"ל), יש משהו נורא מוכר ואינטימי שיוצר היכרות כביכול עם האדם שמאחורי המיקרופון. שוש עטרי שידרה חום. גם כאשר שידרה תוכניות של מה-בכך לנערים ונערות מאד צעירים לא הורידה את רף האינטליגנציה והעברית. העברית שלה היתה מושלמת ותיקנית וזה לא הוריד מיליגרם מה"קוליות" שלה כמי שמביאה לנו בהשמעת בכורה את הלהיט החדש מלונדון.

אז כן, העצב הוא גדול ואותנטי לחלוטין. הקול של ימי ההתבגרות המתוקים נדם.

ושיר מתאים-לפתע של אלטון ג'ון שהיא כל-כך אהבה:

http://www.youtube.com/watch?v=zIJIBo9bJk0&feature=related

אתמול שמעתי ראיון של יעל דן עם דן תורן , בסוף הראיון התייחס תורן להחלטה של להקת radiohead להוציא את תקליטם החדש In Rainbows באינטרנט.

בראיון אמר דן דבר מאד מעניין: "אני חושב על שירים כדבר שמפרסם את ההופעות... אני לא מצפה שמישהו יקנה את זה [את הדיסק]" יתרה מזו, הוא אומר: "הרבה יותר קהל מגיע להופעות [בעידן האינטרנט]. זה דבר שאי אפשר לשכפל".

הוא מאיר את ה"דבר הזה" שהאינטרנט עושה מכיוון מאד מעניין.

וולטר בנימין, במאמרו (המכונן) "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" טוען טענה מרכזית בקשר למעמד יצירת האמנות בעידן המודרני והשינוי המרכזי שעברה. הוא טוען, שבעידן שבו ניתן לשעתק באופן קל ואיכותי אובדת ליצירה "הילת החד-פעמיות" שלה, האותנטיות שלה כדימוי שמייצג אמת. בעבר היתה היצירה אירוע חד-פעמי של השראה. בעבר הרחוק היצירה היתה אקט פולחני-דתי. אט-אט התגבר הערך האסתטי שלה על ערכה הפולחני אך עדיין נשמרה אותה התפעמות של הצופה (בתמונה, ריקוד, פסל) או המאזין (למוזיקה, לסיפור של מספר-עממי). השעתוק הטכני מוחק את ההבדל בין מקור (חד-פעמי, מפעים, עטור הילה) לבין ההעתק.

כאשר השעתוק (למשל, שיר שמורידים בחינם או בכמעט-חינם באינטרנט) הופך לנטול כל הילה, המוני יותר מכרטיס קולנוע (הדוגמה של בנימין), פתוח לכל (אגב, לא רק להורדה אלא גם ליצירה ע"י כל אחד, בעל כשרון או לא), אזי אין בו כבר ריגוש. הוא הופך לחלול, לפרסומת בלבד. לטיזר. אבל בניתוק המוחלט שלו מהאותנטי הוא קריאה, בלשונו של בנימין, ל"הכרה מחדש של הסדר הנשכח של ההתגלות", הוא מעורר זכרון עמום של אותנטיות.

האמת האמנותית איננה בשעתוקים, בין אם אלה שירים להורדה או דיסקים למכירה שהופקו ע"י חברות תקליטים. האמת היא בהופעה החיה, בחוויה החד-פעמית (כולל חוויית היצירה עצמה). השירים בחינם מאפשרים חשיפה ומעוררים, אך לא לרכישה של דיסק דווקא, אלא לחוויה יותר פרימיטיבית שקרובה ברוחה לפולחן ולהילת החד פעמיות.

הדבר קורה גם, במידה מסויימת, בצפיה ברפרודוקציה (שעתוק) של תמונה באינטרנט או בספר שמעוררת לעשות מאמץ ולצפות באוריגינל במוזיאון.

למרות השמועות, יש בארץ סתיו. הוא אמנם קצר אבל זו היא העונה הכי נעימה והכי ישראלית. ואני לא אומר זאת סתם. בכוונתי להוכיח את הדבר, בשירים.

כיוון שלא הכנתי סתם אסופת שירי סתיו אלא שירים שמשרים אוירה מסויימת, מהורהרת, לא הכנסתי כמה שירים כמו "חצבים פורחים" ו"כבר הסתיו עכשיו" של תיסלם או "הביאו את הסתיו" של חמי רודנר, הם לא היו מרגישים בבית. יחד עם זאת הכנסתי לפחות שני שירים שאינם שירי סתיו מובהקים, אבל מאד מתאימים לי לאוירה.

אז – לשירים:

• סתיו יהודי – שיר הסתו הראשון במעלה לדעתי. כל-כך מדוייק, כל-כך נכון. המילים הם אריג נפלא של דימויים כמו "כבר משתגעות בי קצת הציפורים הקטנטנות שורקות העצב". והמוזיקה של יוני רכטר עושה בשיר הזה נפלאות. יחד עם השירה של מלך הסתיו אריק אינשטיין, ההוא שאוהב להיות בבית, השיר הוא יהלום מלוטש של יופי וקפסולת-זמן של סתיו מזוקק. התקליט יצא ב-1988, בסתיו מאד נעים ומיוחד בעבורי, רגע לפני הגיוס לעתודה, בבועת השקט שבין לימודי בית הספר ללימודי האוניברסיטה והצבא.
• בלילות הסתיו – זה שהלחן והחליל הוא של שם-טוב לוי נראה לי שכ-ו-ל-ם יודעים. אבל המילים הן ההפתעה בשיר הזה: דוד פוגל! משורר וסופר בקנה מידה אלתרמני שנשכח לגמרי. השיר הזה קסום ומאד מזכיר ספרות פנטזיה, אבל לא מהזן הדחוס בעלילה ואירועים, אלא יותר בסגנון "קטעי ריוונדל" אצל טולקין, משהו שקוף, עדין, מעט עגום, כמו בני לילית. רק המילים "ביערים" והסוסים הלא נראים מספיקות כדי לתת את האוירה הזו. השירה הזכה של יהודית רביץ הצעירה, שהיא בת-לילית שכזו, מוסיפה לקסם.
• את תלכי בשדה – שיר קשה, עז-דימויים וצבע. פן אחר של הסתיו, למרות שהוא לא שיר סתווי. "הדרכים שסמרו מאימה ומדם" הן דרכי אירופה של מלחמת העולם השניה עבור לאה גולדברג, אבל הן גם דרכי הארץ הפצועה שלנו, בעקבות מלחמת יום כיפור, עבור חוה אלברשטיין, המבצעת. האור בשולי הענן.
• סתיו – גידי גוב ויהודית רביץ (אסתר עופרים במקור). קצת יותר קליל ונעים, כמו רוח סתווית. להרגעות מהדרמה.
• שיר תשרי – שיר סתיו כמו שצריך, עם נחליאלי וחצבים ובלי אף קלישאה. "עוד חמסין נשבר אתמול – גם החופש הגדול", איזו שורה ישראלית מבריקה! לאורך כביש החוף (או כביש 6) מתייצבים החצבים וזה הזמן לבוא הביתה במהרה עם הרוח הקרירה. עוד קפסולת-סתיו מיידית.
• שלום כתה א' – ה"גששים" ידעו להיות שלישיה ווקלית מדהימה והשיר הזה הוא פנינה. נעמי שמר שלפני תקופת ההתלהמות הלאומנית: "צור וצידון וגם ארם-נהריים, איזה מזל שעוד מעט צהריים", ומאז שיש לי ילדה אני רק מחכה "לעבור איתה כיתה ועוד כיתה, תיכון ואינברסיטה" ובכל שנה אני ממלמל: "מסע גדול מתחיל היום". כיתה א' שלום. רוח הסתיו תמיד מלווה את הכניסה לשנה חדשה, שכל-כולה הבטחה.
• כל עוד – יוני רכטר ועלי מוהר במיטבם. עלי מוהר (ז"ל, (-: ) מזייף בחן אבל איזה שיר! "שוב הם שרים על הגשם שוב הם שרים בסתיו - שיר על יורה וחצב" והמילה הזאת "שוב" נותנת את הטעם – כמו שאני זוכר את הספר ההוא בראשית כתה א' או ב' עם הציור של הילד עם מעטפת "שנה-טובה" ליד תיבת דואר מנדטורית כך גם הילדים של היום, לפחות בתחילת השנה, עדיין מתבסמים מהמילים הנפלאות האלה, שאין כמוהן באף שפה: יורה, חצב. וההתעלות הזו לתפילה של "גבר באמצע הבוקר, גבר בלב חייו" שממלמל "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע", שיכל להיות כל-כך פומפוזי, חלול ופתטי בסיטואציה אחרת, בשיר אחר, הופך פה לאמת פשוטה וכנה עד דמעות.
• השנה מתחילה באמצע ספטמבר – לא שיר גדול, לא בסטנדרטים של השירים עד כה, אבל יש בו "משהו" שמתאים לאוירה ולזמן.
• סליחה [youtube]– מתי כספי, אהוד מנור. שיר שצריך להיכנס למחזור ה"סליחות" גם מבחינת התוכן ובמיוחד מבחינת הלחן. גם כאן, ההליכה היא ממש על תהום הפתטיות וההגזמה אבל מנור (גם כן ז"ל )-: ) וכספי יוצרים תפילה ומצליחים. התקליט של מתי כספי אחד לאחד יצא סמוך מאד לצאת האלבום של איינטשיין-רכטר-חלפי ב-88 וחולק עבורי את אותה אווירת סתיו קסומה.
• ונתנה תוקף בנוסח בית השיטה – אצטט ממאמרו של יאיר שלג: " "נתנה תוקף" הוא לא רק פיוט דתי, אלא גם שירה אנושית נשגבה. גם אדם אתאיסט לחלוטין, שאין לו תחושת עמידה לפני בורא עולם לא בראש השנה ולא בשום יום אחר, לא יוכל להתכחש לחוויה האנושית הבסיסית של עמידה בפני הגורל, עמידה שבה כל אחד מאתנו עומד בכל יום מחייו, שעה שעה, בפני השאלה הנוקבת "מי יחיה ומי ימות, מי בקִצו ומי לא בקִצו, מי במים ומי באש… מי ישלו ומי יתייסר, מי ירום ומי יישפל, מי ייעשר ומי ייעני". [youtube]
• Who By Fire – קטע המושפע ומצטט מ"נתנה תוקף", בעיבוד ליאונרד כהן. מצא חן בעיני לשמוע אותם זה לצד זה.[ youtube עם פתיח מהתפילה].
• אדון הסליחות – תפילה מסורתית עם לחן וקצב סוחף. בביצוע דודו אלהרר ומשתתפי "בוסתן ספרדי".
• אסיף [youtube]– שיר סתיו אולטימטיבי נוסף. שיר פשוט יפהפה. סתווי לחלוטין, ישראלי לחלוטין (האדמה האפורה, הקלויה לאחר הקיץ, למשל), יהודי לחלוטין (עצם השם, שהוא שמו של חג הסוכות, נדרי ואסרי). ולחן שכולו געגועים, כי הסתיו הוא געגועים.
• עוד חוזר הניגון [youtube]– על השיר הזה לבדו נכתבו לדעתי כבר ספרים ועשרות מאמרים ועבודות. שיר השירים. הוא לא סתיו, הוא כבר חורף אבל טיסת הנדנדות שבו מעלה בעיני רוחי גן שעשועים שניטש בערב סתווי בשל הרוח הקרה, שהותירה בו רק את הנדנדות המתנדנדות להן לבדן ברוח.