כן, פוסט בבוקר, כן פוסט ראשון ל2017.

אני מנסה כבר יותר מדי זמן לכתוב, ופשוט לא מצליח לי,

אני צריכה לשמוע פלסיבו כדי שאוכל באמת לכתוב.

נתחיל, היה לי יום הולדת, לא נהנתי בכלל ולא הייתי עם מי שחשוב לי באמת, סילבסטר, הייתי בסלון עם אמא שלי.

פעם הייתה לי משמעות לחגים ולאירועים, ואני מוכיחה את זה די טוב בפוסטים שלי מכל השנים, אני לא נוטה להיות הכי שמחה ומאושרת שיש, אבל בחגים, בין אם אני אמורה לחגוג אותם ובין אם לא הם מה שהחזיקו אותי. אפילו כשיצאתי עם הבחור שהכי שונא לצאת בעולם, אמרתי לו רק את החגים תתן לי, זה הכי חשוב לי. ועכשיו, אני כלכך צינית לגבי הכל וכלכך בודדה שכבר לא אכפת לי. אני עדיין כועסת על עצמי, אבל אין מה לעשות. 

אז אני עברת למרכז, למקום שאני יכולה לצאת לרחוב בלי לפחד לפגוש אנשים שאצטרך להתעמת איתם, וכן, כמעט כל שנה יש עוד ועוד, והבעיה היא שאני רוצה לצאת, עד כמה שאני עצלנית ואני אוהבת להיות רק בבית, אני צריכה בשביל עצמי לצאת לפעמים, בחגים בעיקר, כן. הפחד הזה הורס לי דברים כל שנה, לאחרונה זה הרס לי את העבודה, כן, להגיע לעבודה אפילו אני לא יכולה.

התכנון שבעיר אחרת זה יסתדר, זה הימור אבל אני מקווה שיהיה בסדר. וכמובן, יש לי בחור חדש בחיים, כי זאת אני אחרי הכל, הבעיה עם זה שאני לא יודעת מה התפקיד שלו לחלוטין או איך אני מרגישה כלפיו, כי זה מבלבל איתו ואני לא מדברת עליו בכלל, אני לא נותנת לעצמי את האופציה לפענח מה קורה שם, אבל בינתיים אני חושבת שזה בסדר, כשאני עצובה הוא שם, וכשהוא עצוב אני שם, מערכת יחסים שבנוייה על עצב, עם זה אני מתחילה את השנה, כמובן.

אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך הלאה, בכל היבט שהוא, אני לא בטוחה שאני רוצנ לעזוב, אני לא בטוחה שאני מוכנה לארוז את הדברים שלי ולגלות עוד דברים שלו בין לבין. 

כל שנה אני כותבת פה, הנה, אני הכי עצובה שיש, אין יותר גרוע מזה או לחלופין, הנה, הכי שמחה שיש, אין יותר טוב מזה, ואז אני מגלה שכן, העניין הוא שאני רוצה לדעת שזה הסוף, כל פעם זה רק נהיה יותר קשה לחוות דברים כשרוב הזמן אני באמצע.

כועסת שהיום הולדת שלי היה כלכך נורא, כועסת שהוא חגג איתה את היום הולדת. כועסת שלא נהנתי בסילבסטר, כועסת שהוא חגג איתה.

זה התיאור המושלם לאיך אני מרגישה לאחרונה, לפעמים אני חושבת שנהיה בסדר, והנה הגעתי לאמצע הנוח של הלא מאושרת יותר מדי אבל גם לא עצובה יותר מדי, ואז נופלים עליי עוד ועוד דברים עד שאני כבר לא יכולה לנשום. מה שמזכיר לי, מאז אותו יום שגיליתי שהם יחד, לפני חודשיים אני חושבת, אין התקפי פניקה, אין את אותו לחץ בחזה שגורם לי לרצות להרביץ לכולם ובו זמנית ללכת במעגלים. משהו חיובי. אם כבר משהו חיובי, החוב בבנק שלי נהיה קטן יותר ואני גאה בעצמי. 

אני חייבת להתחיל מחדש, פשוט חייבת, עד כמה שמרגיש לי כיף מתחת לשמיכות בבית החשוך שלי, אני צריכה לצאת מזה, אני צריכה לעבוד, לא עבדתי כבר שבועיים ואני כבר לא אני. זה מוזר אבל אני לא מרגישה נכון בלי עבודה, למרות שאני הכי עצלנית בעולם, הכי חסרת מוטיבציה שיש, הכי העובדת הכי סבירה בעולם, השגרה הזאת נכונה לי כי אני צריכה מסגרת מסויימת שמחזיקה אותי. זה משעשע כי תמיד אמרתי שאני לא מסתדרת במסגרות, אבל כשזה נכון קשה להתעלם מזה.

אני אהיה בסדר, כן אני צריכה לעזוב את הדירה מהר, כן התמהמהתי המון זמן עם זה אבל אני חייבת את זה לעצמי, אם אני עדעין אופטימית לגבי החלומות שלי, השלב הבא שלי צריך להיות להמשיך הלאה, לעזוב את הדירה מלאת זכרונות הזאת, לעזוב את העיר הזאת ופשוט לבנות את עצמי מחדש, כל רסיס מחדש לאט לאט, כי זה מגיע לי, כי יש עוד חוויות שמחכות לי בפינה, כי אולי שם יהיו אנשים שכן אתחבר איתם, כי אולי שם אהיה פחות עצובה ואחזור להיות אני, עם הבדיחות הלא מצחיקות, עם כל מה שהופך אותי לאני שאיבדתי אחרי ששברו לי את הלב בפעם המילון, וכן, כרגע זה היה הפגיעה הכי כואבת אי פעם, אבל זה עבר וזה בסדר, וסביר להניח שבעתיד יהיה יותר גרוע אבל גם יהיה הרבה יותר טוב. אסור לי לשכוח את זה שתמיד יהיה יותר טוב.

זה מה שעוזר לי כרגע, המחשבה הזאת.

מאמינה שזהו לעכשיו, ומאמינה שאעדכן שוב בזמן הקרוב, כי זאת אני אחרי הכל.

יומטוב, לילה טוב, שנה טובה. רק נשאר לקוות שזה באמת יקרה..