למה, למה לעזאזל בחרתי אותו כריבאונד?

זאת אומרת הגורל בחר אותו, כן, כי זה לא הגיוני שבמקרה הכרנו שנייה אחרי שעברתי פרידה וגם הוא עבר פרידה ובמקרה הזמינו אותי לעבור לגור בעיר שלו, זה גורל, בסדר? אני לא אשמה הפעם. כן.

עברתי מבחור שלא אכפת לו מאיך שאני מרגישה ומעמיד פנים שהכל בסדר, לבחור שמעמיד פנים שהוא לא יודע שהוא פוגע בי אף על פי שאני אומרת לו תמיד. למה אני נשארת במערכת יחסים הזאת? אולי כי אני בודדה, אולי כי זה קל, אולי כי לפעמים הוא בסדר. אולי.

ניסיתי להיות חזקה ולהגיד לו שזה נגמר, וכמובן הוא העמיד פנים שלא הזכרתי את זה אפילו ואחרכך הוא אומר שזה היה רעיון שלו, כי אלו הגברים שאני מושכת. כן. וכמובן שהוא עדיין נשאר בחיים שלי ועדיין מדבר איתי, כי זה לא נגמר, אני לא יודעת איך לשחרר ממנו, אני לא בטוחה עדיין איך אני מרגישה כלפיו, אוהבת אותו, מחבבת אותו, שונאת אותו, ניטרלית כלפיו. הכל בבת אחת.

אנחנו כבר לא אומרים שאנחנו מחבבים אחד את השני, הגענו לשלב של האהבה, אנחנו אוהבים אחד את השני. בסדר. אנחנו ריבאונד אחד של שנינו, זה לא אהבה, זה כתף להניח את הראש כי העולם בחוץ רע.

ככל שעובר הזמן אנחנו פחות מדברים, יותר מהנהנים וזורקים לאוויר משפטים חסרי משמעות, או מלאי משמעות אבל שלא נועדו לנו.

מצד אחד, אני צריכה אותו, אני מרגישה שאני מתמוטטת ואני רק רוצה שהוא ילטף לי את השיער ויספר לי על היום שלו, ומצד שני אני רוצה לתת לו בעיטה ברגל ולהגיד לו שזה נגמר כי נמאס לי שהוא מתעלל בי רגשית. לא, תקשיבי, אני באמת אוהב אותך ואת מי שאת, אני פשוט בנאדם רע מטבעי, אבל אני מצטער. 

עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה ששנינו באותו מצב לחלוטין, שנינו מרגישים אותו דבר.

זה מוזר לי לחשוב ככה, כי אנחנו כלכך שונים אחד מהשני, זה עלול להיות המכנה המשותף הראשון שלנו.

כועסת על עצמי, כל פעם מחדש אני אומרת, אין גברים יותר, אני מתעסקת בדברים אחרים, חשובים יותר, ממצים יותר, ואז זה, כל זה, כל השטויות האלו על רגשות ועל איך אני מרגישה. לעזאזל, טוב.

בנוסף אליו, אני איבדתי את הבית שלי, איבדתי את השורשים שלי, השארתי אותם רחוק, בעיר שלי, ועכשיו אני נמצאת 9 שעות משם, במקום שהוא לא בית, הוא מבנה, עם אנשים שאני לא רוצה לדבר איתם, ואני לא מרגישה בנוח לעשות שום דבר, כי תמיד יעירו לי על הכל וישאלו, ואני כבר לא חיה ככה. כמעט שנתיים גרתי לבד, התנהגתי איך שרציתי, לא לבשתי מכנסיים אף פעם ואכלתי ממרח שוקולד עם כפית, ואלו היו ההנאות הקטנות שלי בחיים, אחרי העבודה שאף פעם לא הרגשתי נכון שם, הגעתי הביתה והייתי אני. ואני בנאדם שער בלילה, גם אם אני עובדת ב6 בבוקר, אני ערה בלילה, אני אוכלת בלילה, אני כותבת בלילה, אני קוראת בלילה, אני רואה סרטי דיסני בלילה ואף אחד לא יכול להגיד לי אחרת. 

וכאן, אני רק מתכנסת יותר ויותר בעצמי, אני לא עובדת כבר כמעט חודש, כי אני מפחדת מהבחוץ כבר, אני לא זוכרת איך זה שגרה, איך זה לקום לעבודה, להיות נחמדה לאנשים, להתעסק במחשב ולחזור הביתה בחיוך, כי אני יודעת שהלבד הטוב מחכה לי שם, לחבק אותי ולהגיד לי שזה בסדר להשאיר גרביים בכניסה לבית, כי זה נוח יותר, וזה בסדר לאכול במיטה, כי אני ישנה שם ואני מנקה אחריי מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה.

עוד מעט, אני נותנת לעצמי חודש או חודשיים ואני אמצא את הבית הזה שוב, מקווה שאמצא שם את הלבד הטוב הזה.

היום אני יושבת בחושך בסלון, וכותבת פוסט בעצב, כי אני יודעת שזה השקט היחידי שיש לי.

אני חושבת שזאת התקופה הכי קשה שהייתה לי מבחינת הפחד לצאת החוצה, כי גם אין לי תמיכה מאף אחד, אני ליטרלי לבד, ליטרלי בגפי נגד העולם, אני לא יודעת איך מנצחים בזה, איך ממשיכים הלאה, איך יוצאים מהבית בלי לפחד? ואני מפחדת מהכל, לחלוטין הכל, בין אם זה לפול על הרצפה, ובין אם זה לאבד את הדרך שלי ולא לדעת איפה אני, ולקבל את הגל של הזיעה הקרה על הגב כאנשים מסתכלים עליי בתהיה.

אני כבר לא שלמה עם כלום, לא שלמה עם הגוף שלי, עם איך שאני מתנהגת, עם איך שאני מדברת ועם מה שאני לובשת.

יאפ, אני לא במצב הכי טוב שלי, אבל עדיין יש לי תקווה קטנטנה שאני כן אסתדר לבד. אני חייבת, הרי החלום הגדול שלי זה לגור בחו"ל, אם אני לא מסתדרת כאן אז מה אני שווה אחרי הכל? כן, לא הזמן הנכון לשאול את עצמי שאלות כאלו, התגובה האוטומטית היא משהו נורא עצוב אבל בטון ציני שנותן רושם שאני צוחקת אבל לא באמת. 

מנסה לחזור לעצמי, מנסה להרגע ולהגיד לעצמי הכל בסדר, יהיה בסדר, אני יכולה לעשות הכל, אבל אז אני פשוט הולכת לישון ואומרת מחר, מחר אעשה הכל, טוב?

אני בסדר, הכל בסדר, הרי זה קצת דיכאון אחרי פרידה מהמערכת יחסים הכי אמיתית שהייתה לי, זה לא נורא, באמת. בנוסף מהפחד לפגוש אותו ברחוב והעובדה שאני לא מוצאת את עצמי יותר ואיבדתי את העבודה שלי ואת הדירה שלי, עברתי לעיר אחרת. אני אסתדר, עברתי דברים נוראיים יותר, פפ. לא, לא באמת, זה השינוי הכי גדול שהיה לי. אבל שוב זה בסדר, ואני צעירה ואני אסתדר. כן.

אפשר לחזור לגיל 16 שהצרה הכי גדולה שלי הייתה שהייתי מאוהבת במלך הכיתה ונכשלתי במתמטיקה? זה, זה קל יותר, אפשר לחזור לשם? 

זה בסדר, זה טוב יותר עכשיו אחרי שכתבתי, אני הולכת עכשיו להחזיק את הבלוג בציפורניים ולא לשחרר, כי אני תמיד כותבת כשקשה לי, כשאני עצובה וכשאני מאבדת את עצמי, כרגע זה כל השלושה.

מקווה שכן אסתדר, מקווה שאני לא אשכח שלמרות הכל הכי חשוב זה שאמצא אותי בין הכל, ושאמצא את הבית הנכון שלי סוף סוף.

מי יתן ופוסט הבא אהיה יותר טוב ואכתוב שהתקדמתי לאנשהו, בין אם זה עבודה, בין אם זה דירה ובין אם זה הבנתי מה לעזאזל קורה במערכת יחסית המטופשת הזאת. כן.

לילה טוב/יום טוב.