כן, שוב לא יכולה לישון, שוב עצובה בשעות מאוחרות וצריכה את הבלוג.

זאת אומרת, לא עצובה, הכל מעולה כמעט בכל ההיבטים,

בין אם בעבודה או בלישון טוב, כן, אין לי הרבה בחיים אבל מה שיש בסדר.

אבל החרדה חזרה, חזרה ובגדול, לעזאזל, עברתי דירה, לעזאזל, אין לי חברים, לעזאזל, כל הדברים החומריים שלי לא איתי.

אני פה כבר שלושה חודשים בערך ועדיין לא התרגלתי, עדיין לא אמרתי לעצמי, תראי, זה הבית החדש שלך. זה קשה לי, בסדר? להתחיל עם דף חלק זה סופר קשה ואני מובכת מהכל. ומצד אחד אני כן רוצה חברים וכן יש אנשים שרוצים להיות בחברתי אבל מצד שני, כיף בבית, במיטה, ולמה אני צריכה לנהל איתם שיחה של יותר מבוקר טוב?

אני עדיין לא התגברתי עליו גם, זה בשלבים וזה הגיוני בסך הכל, אבל חצי שנה להתאבל על קשר? וכמובן, החלומות האלו שגורמים לי לרצות לישון לנצח אבל עם זאת לפחד לישון בגלל התת מודע שלי.

פפ, הכל בסדר. באמת. יש לי עבודה מסודרת, עוד מעט אחתום על חוזה לדירה חדשה, הכל מעולה. אבל הפצעים עדיין פתוחים ואני מגרדת אותם בלי הפסקה כמו חתול בלי הקונוס המוזר הזה אחרי ניתוח.

ואני בודדה, אבל לא מצטערת שהפסקתי את הקשר איתו, זה היה ריבאונד, עזרנו אחד לשני עד כמה שיכולנו עד לשלב שהתחלנו כבר להזיק, אז זה היה חייב להגמר. עכשיו אני חושבת שוב על הבחור לפני המערכת יחסים הרצינית שהייתה לי. התקדמות, חזרה לאחור, ניסיון של לברוח מהדברים הרצינים? כן, אולי אחד מהם.

אני כבר לא יודעת יותר, אני לא בטוחה לאן אני מתקדמת, ואם בכלל.

הרי אני רודפת אחרי החלום הגדול שלי כבר כמה שנים ולאן אני מתקדמת? עדיין חסרת ביטחון, עדיין לא מרוצה לחלוטין מהלבד, עדיין לא יכולה לצאת מהארץ. 

משנה את זה לחלום גדול זמני חדש- דירה, בית, חלל מסויים שאני ארגיש בו בטוחה, עם תחנת אוטובוס קרובה, עם הדברים החומריים שלי, כאן בעיר הזאת, ושקט, שקט של הצלחתי, הצלחתי לשמוע את האינדי רוק שלי בזמן שאני מסתכלת על הפוסטרים של המטאל שלי, כשברקע טלוויזיה על מיוט וגשם בחוץ. זהו, זה מה שאני צריכה הכי הרבה כרגע, ואני מאמינה בעצמי. זה עתיד לקרות.

כן, אני יכולה לעשות הכל אם רק ירגע הלחץ הזה שאני שרויה בו בלי סיבה, בלי סיבה למען האמת.

ואולי כבר מחר יהיה יותר טוב, אולי יהיה יותר קל, אולי ירד גשם ואני אעמוד באמצע הרחוב עם איפור נוזל על הלחי, חצי גשם וחצי דמעות אושר. פאק, זה היה סופר קיצ'י, אבל גשם זה מעולה.

יהיה בסדר, אני די בטוחה, כן.