השבוע האחרון היה נורא, החרדה חזרה במהירות וקשה לי לעכל כל מה שקורה סביבי,

אמא שלי איכזבה אותי, שוב, בפעם המליון, והייתי חייבת לברוח,

כי בנוסף לזה, עזבתי את העבודה באמצע היום בגלל חרדה חברתית. כן, זה, שיכולתי להסתדר עם זה עד עכשיו אם רק הייתי יושבת בצד בשקט. אבל לאחרונה אני כבר לא מסתדרת עם שום דבר כמו שצריך.

אז כמו ילדה קטנה, כשרבתי עם אמא שלי, ברחתי לאבא שלי.

זה לא אידיאלי, זה לא אידיאלי ללכת לבנאדם שמעולם לא האמין בי ותמיד אמר לי שלא אצליח בחיים, אבל שוב, הייתי עד עכשיו עם אמא שלי שגם חושבת ככה, אלא אם כן היא מדברת עם אנשים רק אז היא גאה במה שאני עושה.

אני נשארת פה, באיזור הזה, וזאת החלטה נורא קשה אבל הגיע הזמן שאחשוב על עצמי ולטובתי, כי באמת טוב לי פה, אני מרוצה מהעבודה ומרוצה מהאווירה השונה שיש כאן, זה מרגיש נכון להיות כאן.

זה החודש הכי גרוע שלי, כן, אני חיה עם תיקים, אין לי באמת בית מבחינת מבנה והרגשה, אבל זה רק החודש הזה.

חודש הבא אמור להביא דברים יותר טובים איתו, בין אם זה משכורת של חודש שלם ובין אם זה רוגע והבנה של המצב לחלוטין.

אני לא חושבת שזו טעות שהגעתי, אני לא חושבת שזו טעות שהגעתי עם דף חלק ונקי, עם כלום בעקרון.

אני די בטוחה שכל התחלה היא קשה, במיוחד כשזה לנתק שורשים ולהתחיל במקום חדש ודי לבד, אבל זה מרגיש לי נכון בשבילי,

ואני לא חוזרת חזרה כי גם עברתי די הרבה בשלושה ארבעה חודשים האלו, ואני לא אזרוק את הכל לפח עכשיו.

יהיה בסדר, זה רק עוד מכשול בדרך וזה בסדר, אבל אני חושבת על זה כלכך הרבה ואני עושה מזה בלאגן יותר רציני ממה שזה באמת.

חודש הבא יהיה בסדר, כן, כנראה.