אני לא ידועה בתור בנאדם שטוב עם שגרה.

אני לא יכולה להחזיק מערכות יחסים להמון זמן, עבודות אני עוזבת אחרי חצי שנה מקסימום. כי נמאס לי וקשה לי ואין לי סבלנות לאותו דבר כל פאקינג בוקר. מצד אחד, אני יודעת שאני יכולה להמשיך אבל מצד השני, בשביל מה? אני רוצה עוד לחקור, עוד לראות, עוד להכיר ואם אהיה תקועה במשך 8 שעות בקיוביק מול מסך מחשב זה לא יעזור. השעה עשרים ל6 בבוקר, ישנתי שלוש שעות כי אני משום מה כבר לא יכולה לישון, כלכך מבואסת שזה לא ככה בסופי שבוע.

אבל זהו, אני צריכה לעזוב את העבודה הזאת, לא משנה כמה אתאמץ, זה לא אני. כן, זה נשמע כמו עבודה טובה, אני אוהבת לספר איפה אני עובדת, אני אוהבת את כל הידע שצברתי שם וחשבתי שאם אעזוב ואמצא משהו שונה, כמו מכולת או משהו פשוט שאני כבר יודעת בעיניים עצומות זה פחות טוב, כן, אני יכולה לעשות יותר טוב. אני יכולה להיות במקום הרבה יותר טוב, היה מישהו שתמיד אמר לי שאני תקועה בבסדר, למה אני לא רוצה להגיע למעולה? כי נוח שם, בסדר? כי אני לא צריכה יותר.

אני שונאת את זה שברגע שאני מצליחה להסדיר את הנשימה ואני אומרת לעצמי, הנה, עברתי את המשברון הקטן הזה, עכשיו אפשר להמשיך, נהיה יותר גרוע ואני נהיית יותר אימפולסיבית ואני לא חושבת יותר, אני פשוט בורחת ואני כבר כלכך טובה בלברוח שיש לי מליוני דרכים.

אני פה מינואר, וזה בסדר לעצור בדרך, זה בסדר רגע לעצור ולהוציא את החול מהנעליים, כי יש עוד דרך ארוכה ללכת, אז לפחות שיהיה לי נוח.

מאז הצבא, מאז שאמרו לי שאי אפשר לעזור לי, אני מפחדת לבקש עזרה, ולא עשיתי את זה למרות שתמיד חשבתי על זה, אבל העדפתי לעזור לעצמי לבד, עם האלכוהול, עם הסיגריות, עם ההתכנסות לתוך עצמי, עם ההרגשה של הכלום.

אבל אולי אני טועה, אולי הגיע הזמן לבקש עזרה, כי אני מתפרקת לחלוטין.

לפעמים זה המעשה הכי חזק שאפשר לעשות.

ונשאבתי לתוך הכלום, בדיוק כמו שהיא אמרה לפני שבוע, היא אמרה לי לקום ולדבר על זה, לפני שיהיה מאוחר מדי. אני עוד יכולה לקום, כן, זה רק החמיר בשנייה שנכנסתי לבית הזה, אבל אני יכולה לעשות את זה, כן, אני שבירה וצריכה שיחזיקו לי את היד בכל שלב אחרת אני באמת אראה מה קורה אצלי. אבל כבר נמאס לי, כי לא טוב, וזה בסדר שלפעמים לא טוב, וזה בסדר גם להגיד את זה. אז הנה, אני אומרת, אני לא בסדר. אני לא מרגישה טוב הבוקר. לא, אני לא חושבת שהמזג אוויר נעים היום. יחסית למי שחשבתי שאני, אדם כנה והכל, אני לא מפסיקה לשקר. זה ככה כבר כמה, שבועיים? וכל פעם אני משקרת ואומרת שהכל בסדר. אולי במקום מסויים זה שקר לבן, כי אני כן בסדר, איתו.

קשה לו עם זה, הוא אמר לי ואני מפחדת שגם הוא יכנס לזה, ואני מנסה לדבר על זה כמה שפחות, אבל למזלי, כשהוא איתי, הכל נרגע, אני נושמת, אני בטוחה. הוא מחזיק לי את היד תמיד, ומסתכל לי בעיניים ומוודא שאני רגועה, במיוחד כשאנחנו במקום ציבורי, כי הוא כבר יודע. זה רק חודש אבל הוא כבר מכיר אותי יותר ממה שאני מכירה אותי. אבל עם זאת, יש חמישה ימים בשבוע שאני נשברת בשקט ומשקרת. גם אם אעבוד בעבודה פחות טובה, אני לא רוצה לאכזב את עצמי, הגעתי לכאן עם מטרה, להרוויח כסף, לסגור את החוב, ללמוד ולעבור לחו"ל. אם בין לבין אצחק מעט ולא אהיה חרדתית ונוירוטית, מעולה, אשמח. 

אסור לי לשכוח למה אני כאן, אסור לי, כי ברגע אני אאבד הכל ואחזור לשם, לעיר הזו שאני מכירה כמעט את כולה ולא יכולה לצאת לרחוב אפילו.

אולי היום כן אצליח, השעה 6 ועשרה ואולי כן אצליח עוד שעה לקחת אוטובוס ולהגיד את האמת. כי באמת, אני לא טובה בלשקר יותר.