וכלל שהוא יותר מתקרב, אני בורחת.

אני רוצה אותו ולא רוצה אותו בו זמנית,

אני רוצה להעביר כל יום בחברתו אבל אני מעדיפה להיות כמה שיותר רחוקה ממנו.

אני מפחדת להיות לבד ומפחדת להיות איתו.

אני מצטערת שהכנסתי אותו לזה, שנתתי לו להכיר אותי יותר,

כי עכשיו לקחתי ילד נורמטיבי לחלוטין ובלבלתי אותו, הוא לא יודע איך להתנהג ומה לעשות, כי גם לי אין תשובות.

אני מצפה ליותר מדי, כי גם מגיע לי יותר. מגיע לי שהוא ישלוט בדברים מדי פעם ויפתיע אותי, לעזאזל. אפילו הפתעה קטנה של להגיע אליי באמצע הלילה רק כדי לראות אותי, להתקשר באמצע היום בלי התראה רק כדי לשמוע את הקול שלי. דברים בסיסיים. וכלל שעובר הזמן אני מתחילה לחשוב שאולי זה לא מגיע לי, אולי סתם יש לי ציפיות גבוהות בגלל מערכות יחסים קודמות. אבל זה העניין, הוא לא מצליח להשתוות איתם, הוא עושה מאמץ מינימאלי בקשר הזה, אני מנהלת את הכל, אני הוכתרתי כאחראית המערכת יחסים וכנראה רק לי יש אפשרות לבצע. אבל זה כבר שנה עברה, וכל מה שאני חושבת זה מתי אני אקבל משהו מכל זה? מתי יהיה לי אינטרס? מתי אני אפסיק להשקיע על אנשים שלא ישקיעו עבורי את אותו מאמץ?

מתי שאוותר. מתי שלא אתן את כל כולי. מתי שאזכור שהבנאדם שאני כלכך מחפשת שישלים אותי ויציל אותי זאת בעצם אני.

בשנתיים האחרונות עברתי כלכך הרבה קשיים וחוויות, והכרתי כלכך הרבה אנשים שטובים לי וגם שרעים לי.

אני רודפת אחרי חלומות שבורים ובני אדם שישלימו אותי, שלא יתנו לי להיות לבד עם עצמי, כי זה מפחיד לבד.

לפני השנתיים האלו קיבלתי את עצמי יותר, עיכלתי שלא תמיד אהיה ביחד ולפעמים לבד זה טוב. אבל נתלתי ונאחזתי יותר מדי והתרגלתי שתמיד יהיו שם בשבילי, אז למה שלא אתן את כולי?

אבל אני מי שאני תמיד, גם כשאני שוכחת לרגע. לא נועדתי לחברה ענקית, נועדתי לכמה חברים קרובים וזמן לבד ליצור, לכתוב ולצייר ולהביע את מי שאני ולחקור מי אני עבורי, לא עבור אף אחד אחר. אני מאמינה שברגע שאצא מזה, מהבועה הזו, אני אחזור אליה שוב. כי זה הרבה יותר קל ביחד מאשר לבד, אבל אחרי כלכך הרבה שנים של חיפוש עצמי והבנה, אני לא נועדתי לזה. וזה בסדר. 

עכשיו כל מה שנשאר לי זה לתת לעצמי סטירה, כדי שאוכל לצאת מהמיטה כבר.