למה כל פעם שאני חושבת שאני מנצחת את החוק הזה שכנראה נועדתי להיות לבד, ואני מוצאת אנשים שכלכך מתאימים לי, בוגרים, עם אותו סוג מוזיקה, מבינים משהו או שניים בחיים, אני מגלה שטעיתי?

למה אני צריכה לחיות בלופים אין סופיים של אנשים שגורמים לי להאמין בהם ואז משאירים אותי לבד?

למה זה קורה כל פעם מחדש? למה אני צריכה תמיד להגיע לאותו נקודה שאני מעשנת סיגרייה לכבוד 'שוב יצאתי טיפשה'? שוב האמנתי באנשים והם הראו לי שעדיף להיות לבד?

בחיי שסמכתי עליהם, חשבתי שזה זה, הם היו חכמים, הם הבינו שזה קשה להיות מאושר, הם סבלו בעבר קצת, הם היו כלכך טובים לחיים שלי. אבל אז שוב, שוב אותו מקרה שאני מאמינה בהם במאה אחוז, ומפתחת ציפיות, אולי אלו יהיו אותם חברים שיהיו החברים הכי טובים שלי לתקופה ארוכה ואז המכה הזאת, ההתרחקות הפתאומית הזאת. הם לא כמו כולם, חשבתי שהם מבינים, שהם יודעים מה להיות מדוכא ואיזה מסריח שמתרחקים ממך בדיוק אז, הם יודעים. הם פאקינ יודעים.

ושוב, אני יושבת ב5 בבוקר ותוהה מה הפעם לא עשיתי נכון, הייתי הכי אמיתית שיש איתם. אני חוזרת לפינה שלי, זהו.זה או הכל או כלום.

אני אברח מהכל בעבודה, ברגע שתהיה לי, כמובן.

אני רק רוצה להיות מאושרת אבל הכל קורס תמיד ואני צריכה לברוח. זה כזה לא פייר.

טוב נו, קלישאות, זה עוד שיעור לחיים, מכאן רק אתחזק עוד.

זה פשוט קורה לעיתים כלכך קרובות, אני באמת לא יודעת מה לעשות.

זה בסדר, באמת שזה בסדר, הרי זה חלק מהשגרה, זה כבר חלק ממי שאני, אנשים מגיעים, גורמים לי לסמוך עליהם וברגע שאני במשבר כולם הולכים ואני נשארת לבד בבית למשך שבוע ורק חושבת וחושבת וחושבת. חודש וחצי זה המקסימום שלי בדרך כלל, אני בבית כבר ארבעה חודשים. 

אם אני לא אעזור לי, אף אחד לא יעשה את זה. אני אצא מזה.