למה, למה לעזאזל בחרתי אותו כריבאונד?

זאת אומרת הגורל בחר אותו, כן, כי זה לא הגיוני שבמקרה הכרנו שנייה אחרי שעברתי פרידה וגם הוא עבר פרידה ובמקרה הזמינו אותי לעבור לגור בעיר שלו, זה גורל, בסדר? אני לא אשמה הפעם. כן.

עברתי מבחור שלא אכפת לו מאיך שאני מרגישה ומעמיד פנים שהכל בסדר, לבחור שמעמיד פנים שהוא לא יודע שהוא פוגע בי אף על פי שאני אומרת לו תמיד. למה אני נשארת במערכת יחסים הזאת? אולי כי אני בודדה, אולי כי זה קל, אולי כי לפעמים הוא בסדר. אולי.

ניסיתי להיות חזקה ולהגיד לו שזה נגמר, וכמובן הוא העמיד פנים שלא הזכרתי את זה אפילו ואחרכך הוא אומר שזה היה רעיון שלו, כי אלו הגברים שאני מושכת. כן. וכמובן שהוא עדיין נשאר בחיים שלי ועדיין מדבר איתי, כי זה לא נגמר, אני לא יודעת איך לשחרר ממנו, אני לא בטוחה עדיין איך אני מרגישה כלפיו, אוהבת אותו, מחבבת אותו, שונאת אותו, ניטרלית כלפיו. הכל בבת אחת.

אנחנו כבר לא אומרים שאנחנו מחבבים אחד את השני, הגענו לשלב של האהבה, אנחנו אוהבים אחד את השני. בסדר. אנחנו ריבאונד אחד של שנינו, זה לא אהבה, זה כתף להניח את הראש כי העולם בחוץ רע.

ככל שעובר הזמן אנחנו פחות מדברים, יותר מהנהנים וזורקים לאוויר משפטים חסרי משמעות, או מלאי משמעות אבל שלא נועדו לנו.

מצד אחד, אני צריכה אותו, אני מרגישה שאני מתמוטטת ואני רק רוצה שהוא ילטף לי את השיער ויספר לי על היום שלו, ומצד שני אני רוצה לתת לו בעיטה ברגל ולהגיד לו שזה נגמר כי נמאס לי שהוא מתעלל בי רגשית. לא, תקשיבי, אני באמת אוהב אותך ואת מי שאת, אני פשוט בנאדם רע מטבעי, אבל אני מצטער. 

עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה ששנינו באותו מצב לחלוטין, שנינו מרגישים אותו דבר.

זה מוזר לי לחשוב ככה, כי אנחנו כלכך שונים אחד מהשני, זה עלול להיות המכנה המשותף הראשון שלנו.

כועסת על עצמי, כל פעם מחדש אני אומרת, אין גברים יותר, אני מתעסקת בדברים אחרים, חשובים יותר, ממצים יותר, ואז זה, כל זה, כל השטויות האלו על רגשות ועל איך אני מרגישה. לעזאזל, טוב.

בנוסף אליו, אני איבדתי את הבית שלי, איבדתי את השורשים שלי, השארתי אותם רחוק, בעיר שלי, ועכשיו אני נמצאת 9 שעות משם, במקום שהוא לא בית, הוא מבנה, עם אנשים שאני לא רוצה לדבר איתם, ואני לא מרגישה בנוח לעשות שום דבר, כי תמיד יעירו לי על הכל וישאלו, ואני כבר לא חיה ככה. כמעט שנתיים גרתי לבד, התנהגתי איך שרציתי, לא לבשתי מכנסיים אף פעם ואכלתי ממרח שוקולד עם כפית, ואלו היו ההנאות הקטנות שלי בחיים, אחרי העבודה שאף פעם לא הרגשתי נכון שם, הגעתי הביתה והייתי אני. ואני בנאדם שער בלילה, גם אם אני עובדת ב6 בבוקר, אני ערה בלילה, אני אוכלת בלילה, אני כותבת בלילה, אני קוראת בלילה, אני רואה סרטי דיסני בלילה ואף אחד לא יכול להגיד לי אחרת. 

וכאן, אני רק מתכנסת יותר ויותר בעצמי, אני לא עובדת כבר כמעט חודש, כי אני מפחדת מהבחוץ כבר, אני לא זוכרת איך זה שגרה, איך זה לקום לעבודה, להיות נחמדה לאנשים, להתעסק במחשב ולחזור הביתה בחיוך, כי אני יודעת שהלבד הטוב מחכה לי שם, לחבק אותי ולהגיד לי שזה בסדר להשאיר גרביים בכניסה לבית, כי זה נוח יותר, וזה בסדר לאכול במיטה, כי אני ישנה שם ואני מנקה אחריי מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה.

עוד מעט, אני נותנת לעצמי חודש או חודשיים ואני אמצא את הבית הזה שוב, מקווה שאמצא שם את הלבד הטוב הזה.

היום אני יושבת בחושך בסלון, וכותבת פוסט בעצב, כי אני יודעת שזה השקט היחידי שיש לי.

אני חושבת שזאת התקופה הכי קשה שהייתה לי מבחינת הפחד לצאת החוצה, כי גם אין לי תמיכה מאף אחד, אני ליטרלי לבד, ליטרלי בגפי נגד העולם, אני לא יודעת איך מנצחים בזה, איך ממשיכים הלאה, איך יוצאים מהבית בלי לפחד? ואני מפחדת מהכל, לחלוטין הכל, בין אם זה לפול על הרצפה, ובין אם זה לאבד את הדרך שלי ולא לדעת איפה אני, ולקבל את הגל של הזיעה הקרה על הגב כאנשים מסתכלים עליי בתהיה.

אני כבר לא שלמה עם כלום, לא שלמה עם הגוף שלי, עם איך שאני מתנהגת, עם איך שאני מדברת ועם מה שאני לובשת.

יאפ, אני לא במצב הכי טוב שלי, אבל עדיין יש לי תקווה קטנטנה שאני כן אסתדר לבד. אני חייבת, הרי החלום הגדול שלי זה לגור בחו"ל, אם אני לא מסתדרת כאן אז מה אני שווה אחרי הכל? כן, לא הזמן הנכון לשאול את עצמי שאלות כאלו, התגובה האוטומטית היא משהו נורא עצוב אבל בטון ציני שנותן רושם שאני צוחקת אבל לא באמת. 

מנסה לחזור לעצמי, מנסה להרגע ולהגיד לעצמי הכל בסדר, יהיה בסדר, אני יכולה לעשות הכל, אבל אז אני פשוט הולכת לישון ואומרת מחר, מחר אעשה הכל, טוב?

אני בסדר, הכל בסדר, הרי זה קצת דיכאון אחרי פרידה מהמערכת יחסים הכי אמיתית שהייתה לי, זה לא נורא, באמת. בנוסף מהפחד לפגוש אותו ברחוב והעובדה שאני לא מוצאת את עצמי יותר ואיבדתי את העבודה שלי ואת הדירה שלי, עברתי לעיר אחרת. אני אסתדר, עברתי דברים נוראיים יותר, פפ. לא, לא באמת, זה השינוי הכי גדול שהיה לי. אבל שוב זה בסדר, ואני צעירה ואני אסתדר. כן.

אפשר לחזור לגיל 16 שהצרה הכי גדולה שלי הייתה שהייתי מאוהבת במלך הכיתה ונכשלתי במתמטיקה? זה, זה קל יותר, אפשר לחזור לשם? 

זה בסדר, זה טוב יותר עכשיו אחרי שכתבתי, אני הולכת עכשיו להחזיק את הבלוג בציפורניים ולא לשחרר, כי אני תמיד כותבת כשקשה לי, כשאני עצובה וכשאני מאבדת את עצמי, כרגע זה כל השלושה.

מקווה שכן אסתדר, מקווה שאני לא אשכח שלמרות הכל הכי חשוב זה שאמצא אותי בין הכל, ושאמצא את הבית הנכון שלי סוף סוף.

מי יתן ופוסט הבא אהיה יותר טוב ואכתוב שהתקדמתי לאנשהו, בין אם זה עבודה, בין אם זה דירה ובין אם זה הבנתי מה לעזאזל קורה במערכת יחסית המטופשת הזאת. כן.

לילה טוב/יום טוב.

כן, פוסט בבוקר, כן פוסט ראשון ל2017.

אני מנסה כבר יותר מדי זמן לכתוב, ופשוט לא מצליח לי,

אני צריכה לשמוע פלסיבו כדי שאוכל באמת לכתוב.

נתחיל, היה לי יום הולדת, לא נהנתי בכלל ולא הייתי עם מי שחשוב לי באמת, סילבסטר, הייתי בסלון עם אמא שלי.

פעם הייתה לי משמעות לחגים ולאירועים, ואני מוכיחה את זה די טוב בפוסטים שלי מכל השנים, אני לא נוטה להיות הכי שמחה ומאושרת שיש, אבל בחגים, בין אם אני אמורה לחגוג אותם ובין אם לא הם מה שהחזיקו אותי. אפילו כשיצאתי עם הבחור שהכי שונא לצאת בעולם, אמרתי לו רק את החגים תתן לי, זה הכי חשוב לי. ועכשיו, אני כלכך צינית לגבי הכל וכלכך בודדה שכבר לא אכפת לי. אני עדיין כועסת על עצמי, אבל אין מה לעשות. 

אז אני עברת למרכז, למקום שאני יכולה לצאת לרחוב בלי לפחד לפגוש אנשים שאצטרך להתעמת איתם, וכן, כמעט כל שנה יש עוד ועוד, והבעיה היא שאני רוצה לצאת, עד כמה שאני עצלנית ואני אוהבת להיות רק בבית, אני צריכה בשביל עצמי לצאת לפעמים, בחגים בעיקר, כן. הפחד הזה הורס לי דברים כל שנה, לאחרונה זה הרס לי את העבודה, כן, להגיע לעבודה אפילו אני לא יכולה.

התכנון שבעיר אחרת זה יסתדר, זה הימור אבל אני מקווה שיהיה בסדר. וכמובן, יש לי בחור חדש בחיים, כי זאת אני אחרי הכל, הבעיה עם זה שאני לא יודעת מה התפקיד שלו לחלוטין או איך אני מרגישה כלפיו, כי זה מבלבל איתו ואני לא מדברת עליו בכלל, אני לא נותנת לעצמי את האופציה לפענח מה קורה שם, אבל בינתיים אני חושבת שזה בסדר, כשאני עצובה הוא שם, וכשהוא עצוב אני שם, מערכת יחסים שבנוייה על עצב, עם זה אני מתחילה את השנה, כמובן.

אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך הלאה, בכל היבט שהוא, אני לא בטוחה שאני רוצנ לעזוב, אני לא בטוחה שאני מוכנה לארוז את הדברים שלי ולגלות עוד דברים שלו בין לבין. 

כל שנה אני כותבת פה, הנה, אני הכי עצובה שיש, אין יותר גרוע מזה או לחלופין, הנה, הכי שמחה שיש, אין יותר טוב מזה, ואז אני מגלה שכן, העניין הוא שאני רוצה לדעת שזה הסוף, כל פעם זה רק נהיה יותר קשה לחוות דברים כשרוב הזמן אני באמצע.

כועסת שהיום הולדת שלי היה כלכך נורא, כועסת שהוא חגג איתה את היום הולדת. כועסת שלא נהנתי בסילבסטר, כועסת שהוא חגג איתה.

זה התיאור המושלם לאיך אני מרגישה לאחרונה, לפעמים אני חושבת שנהיה בסדר, והנה הגעתי לאמצע הנוח של הלא מאושרת יותר מדי אבל גם לא עצובה יותר מדי, ואז נופלים עליי עוד ועוד דברים עד שאני כבר לא יכולה לנשום. מה שמזכיר לי, מאז אותו יום שגיליתי שהם יחד, לפני חודשיים אני חושבת, אין התקפי פניקה, אין את אותו לחץ בחזה שגורם לי לרצות להרביץ לכולם ובו זמנית ללכת במעגלים. משהו חיובי. אם כבר משהו חיובי, החוב בבנק שלי נהיה קטן יותר ואני גאה בעצמי. 

אני חייבת להתחיל מחדש, פשוט חייבת, עד כמה שמרגיש לי כיף מתחת לשמיכות בבית החשוך שלי, אני צריכה לצאת מזה, אני צריכה לעבוד, לא עבדתי כבר שבועיים ואני כבר לא אני. זה מוזר אבל אני לא מרגישה נכון בלי עבודה, למרות שאני הכי עצלנית בעולם, הכי חסרת מוטיבציה שיש, הכי העובדת הכי סבירה בעולם, השגרה הזאת נכונה לי כי אני צריכה מסגרת מסויימת שמחזיקה אותי. זה משעשע כי תמיד אמרתי שאני לא מסתדרת במסגרות, אבל כשזה נכון קשה להתעלם מזה.

אני אהיה בסדר, כן אני צריכה לעזוב את הדירה מהר, כן התמהמהתי המון זמן עם זה אבל אני חייבת את זה לעצמי, אם אני עדעין אופטימית לגבי החלומות שלי, השלב הבא שלי צריך להיות להמשיך הלאה, לעזוב את הדירה מלאת זכרונות הזאת, לעזוב את העיר הזאת ופשוט לבנות את עצמי מחדש, כל רסיס מחדש לאט לאט, כי זה מגיע לי, כי יש עוד חוויות שמחכות לי בפינה, כי אולי שם יהיו אנשים שכן אתחבר איתם, כי אולי שם אהיה פחות עצובה ואחזור להיות אני, עם הבדיחות הלא מצחיקות, עם כל מה שהופך אותי לאני שאיבדתי אחרי ששברו לי את הלב בפעם המילון, וכן, כרגע זה היה הפגיעה הכי כואבת אי פעם, אבל זה עבר וזה בסדר, וסביר להניח שבעתיד יהיה יותר גרוע אבל גם יהיה הרבה יותר טוב. אסור לי לשכוח את זה שתמיד יהיה יותר טוב.

זה מה שעוזר לי כרגע, המחשבה הזאת.

מאמינה שזהו לעכשיו, ומאמינה שאעדכן שוב בזמן הקרוב, כי זאת אני אחרי הכל.

יומטוב, לילה טוב, שנה טובה. רק נשאר לקוות שזה באמת יקרה..