שבוע אחרון, שבוע אחרון, שבוע אחרון.

כן, כמובן זה גם לא יהיה מושלם אחרי זה, כי זאת אני אחרי הכל,

אבל אני לא נושמת יותר ורק מחכה שהכל יסתדר, אבל הכל רק מחמיר ואני לא מצליחה להרגע, אני חושבת עכשיו שהכל טעות ואולי כדי שאארוז את הדברים שלי ואחזור הביתה, אבל אני לא בטוחה צה יותר מפחיד.

אני באופן קבוע מחפש עם מי לדבר, רק שמישהו יגיד לי שהכל בסדר ושיהיה בסדר ושאני לא לבד. אבל למרות זאת אני כן חזקה לבד, והוכחתי את זה כבר המון פעמים בחודשים האחרונים, ואני גאה בעצמי שלמרות שאני הבנאדם הכי תלותי בעולם, אני גם הבנאדם הכי עצמאי בעולם, ולמרות שאני הכי לחוצה בעולם, אני הכי רגועה גם. פרדוקס מדהים, כן.

רק עוד מעט ואוכל לנשום, עוד קצת..

אני מרחיקה מעצמי אנשים ואחר כך מתלוננת שאני לבד.

אין לי עוד מה להוסיף, אני כפויית טובה.

אה, וגם טוב לי בעבודה, בסדר, בהתחלה תמיד נחמד לי, עד שמזכירים לי שיש היררכיה ואני כל יום עושה אותו דבר כמו בתבנית.

אה וכמובן, אני יותר מביכה בפומבי, אם אי פעם תהיתי אם יש יותר גרוע, יש. תמיד יש.

שבוע אחרון לחודש הכי גרוע בחיים שלי, כרגע, עוד רגע ואני עוברת את הכל ואנשום. עוד רגע.

השבוע האחרון היה נורא, החרדה חזרה במהירות וקשה לי לעכל כל מה שקורה סביבי,

אמא שלי איכזבה אותי, שוב, בפעם המליון, והייתי חייבת לברוח,

כי בנוסף לזה, עזבתי את העבודה באמצע היום בגלל חרדה חברתית. כן, זה, שיכולתי להסתדר עם זה עד עכשיו אם רק הייתי יושבת בצד בשקט. אבל לאחרונה אני כבר לא מסתדרת עם שום דבר כמו שצריך.

אז כמו ילדה קטנה, כשרבתי עם אמא שלי, ברחתי לאבא שלי.

זה לא אידיאלי, זה לא אידיאלי ללכת לבנאדם שמעולם לא האמין בי ותמיד אמר לי שלא אצליח בחיים, אבל שוב, הייתי עד עכשיו עם אמא שלי שגם חושבת ככה, אלא אם כן היא מדברת עם אנשים רק אז היא גאה במה שאני עושה.

אני נשארת פה, באיזור הזה, וזאת החלטה נורא קשה אבל הגיע הזמן שאחשוב על עצמי ולטובתי, כי באמת טוב לי פה, אני מרוצה מהעבודה ומרוצה מהאווירה השונה שיש כאן, זה מרגיש נכון להיות כאן.

זה החודש הכי גרוע שלי, כן, אני חיה עם תיקים, אין לי באמת בית מבחינת מבנה והרגשה, אבל זה רק החודש הזה.

חודש הבא אמור להביא דברים יותר טובים איתו, בין אם זה משכורת של חודש שלם ובין אם זה רוגע והבנה של המצב לחלוטין.

אני לא חושבת שזו טעות שהגעתי, אני לא חושבת שזו טעות שהגעתי עם דף חלק ונקי, עם כלום בעקרון.

אני די בטוחה שכל התחלה היא קשה, במיוחד כשזה לנתק שורשים ולהתחיל במקום חדש ודי לבד, אבל זה מרגיש לי נכון בשבילי,

ואני לא חוזרת חזרה כי גם עברתי די הרבה בשלושה ארבעה חודשים האלו, ואני לא אזרוק את הכל לפח עכשיו.

יהיה בסדר, זה רק עוד מכשול בדרך וזה בסדר, אבל אני חושבת על זה כלכך הרבה ואני עושה מזה בלאגן יותר רציני ממה שזה באמת.

חודש הבא יהיה בסדר, כן, כנראה.

השבוע האחרון היה נורא, החרדה חזרה במהירות וקשה לי לעכל כל מה שקורה סביבי,

אמא שלי איכזבה אותי, שוב, בפעם המליון, והייתי חייבת לברוח,

כי בנוסף לזה, עזבתי את העבודה באמצע היום בגלל חרדה חברתית. כן, זה, שיכולתי להסתדר עם זה עד עכשיו אם רק הייתי יושבת בצד בשקט. אבל לאחרונה אני כבר לא מסתדרת עם שום דבר כמו שצריך.

אז כמו ילדה קטנה, כשרבתי עם אמא שלי, ברחתי לאבא שלי.

זה לא אידיאלי, זה לא אידיאלי ללכת לבנאדם שמעולם לא האמין בי ותמיד אמר לי שלא אצליח בחיים, אבל שוב, הייתי עד עכשיו עם אמא שלי שגם חושבת ככה, אלא אם כן היא מדברת עם אנשים רק אז היא גאה במה שאני עושה.

אני נשארת פה, באיזור הזה, וזאת החלטה נורא קשה אבל הגיע הזמן שאחשוב על עצמי ולטובתי, כי באמת טוב לי פה, אני מרוצה מהעבודה ומרוצה מהאווירה השונה שיש כאן, זה מרגיש נכון להיות כאן.

זה החודש הכי גרוע שלי, כן, אני חיה עם תיקים, אין לי באמת בית מבחינת מבנה והרגשה, אבל זה רק החודש הזה.

חודש הבא אמור להביא דברים יותר טובים איתו, בין אם זה משכורת של חודש שלם ובין אם זה רוגע והבנה של המצב לחלוטין.

אני לא חושבת שזו טעות שהגעתי, אני לא חושבת שזו טעות שהגעתי עם דף חלק ונקי, עם כלום בעקרון.

אני די בטוחה שכל התחלה היא קשה, במיוחד כשזה לנתק שורשים ולהתחיל במקום חדש ודי לבד, אבל זה מרגיש לי נכון בשבילי,

ואני לא חוזרת חזרה כי גם עברתי די הרבה בשלושה ארבעה חודשים האלו, ואני לא אזרוק את הכל לפח עכשיו.

יהיה בסדר, זה רק עוד מכשול בדרך וזה בסדר, אבל אני חושבת על זה כלכך הרבה ואני עושה מזה בלאגן יותר רציני ממה שזה באמת.

חודש הבא יהיה בסדר, כן, כנראה.

כן, שוב לא יכולה לישון, שוב עצובה בשעות מאוחרות וצריכה את הבלוג.

זאת אומרת, לא עצובה, הכל מעולה כמעט בכל ההיבטים,

בין אם בעבודה או בלישון טוב, כן, אין לי הרבה בחיים אבל מה שיש בסדר.

אבל החרדה חזרה, חזרה ובגדול, לעזאזל, עברתי דירה, לעזאזל, אין לי חברים, לעזאזל, כל הדברים החומריים שלי לא איתי.

אני פה כבר שלושה חודשים בערך ועדיין לא התרגלתי, עדיין לא אמרתי לעצמי, תראי, זה הבית החדש שלך. זה קשה לי, בסדר? להתחיל עם דף חלק זה סופר קשה ואני מובכת מהכל. ומצד אחד אני כן רוצה חברים וכן יש אנשים שרוצים להיות בחברתי אבל מצד שני, כיף בבית, במיטה, ולמה אני צריכה לנהל איתם שיחה של יותר מבוקר טוב?

אני עדיין לא התגברתי עליו גם, זה בשלבים וזה הגיוני בסך הכל, אבל חצי שנה להתאבל על קשר? וכמובן, החלומות האלו שגורמים לי לרצות לישון לנצח אבל עם זאת לפחד לישון בגלל התת מודע שלי.

פפ, הכל בסדר. באמת. יש לי עבודה מסודרת, עוד מעט אחתום על חוזה לדירה חדשה, הכל מעולה. אבל הפצעים עדיין פתוחים ואני מגרדת אותם בלי הפסקה כמו חתול בלי הקונוס המוזר הזה אחרי ניתוח.

ואני בודדה, אבל לא מצטערת שהפסקתי את הקשר איתו, זה היה ריבאונד, עזרנו אחד לשני עד כמה שיכולנו עד לשלב שהתחלנו כבר להזיק, אז זה היה חייב להגמר. עכשיו אני חושבת שוב על הבחור לפני המערכת יחסים הרצינית שהייתה לי. התקדמות, חזרה לאחור, ניסיון של לברוח מהדברים הרצינים? כן, אולי אחד מהם.

אני כבר לא יודעת יותר, אני לא בטוחה לאן אני מתקדמת, ואם בכלל.

הרי אני רודפת אחרי החלום הגדול שלי כבר כמה שנים ולאן אני מתקדמת? עדיין חסרת ביטחון, עדיין לא מרוצה לחלוטין מהלבד, עדיין לא יכולה לצאת מהארץ. 

משנה את זה לחלום גדול זמני חדש- דירה, בית, חלל מסויים שאני ארגיש בו בטוחה, עם תחנת אוטובוס קרובה, עם הדברים החומריים שלי, כאן בעיר הזאת, ושקט, שקט של הצלחתי, הצלחתי לשמוע את האינדי רוק שלי בזמן שאני מסתכלת על הפוסטרים של המטאל שלי, כשברקע טלוויזיה על מיוט וגשם בחוץ. זהו, זה מה שאני צריכה הכי הרבה כרגע, ואני מאמינה בעצמי. זה עתיד לקרות.

כן, אני יכולה לעשות הכל אם רק ירגע הלחץ הזה שאני שרויה בו בלי סיבה, בלי סיבה למען האמת.

ואולי כבר מחר יהיה יותר טוב, אולי יהיה יותר קל, אולי ירד גשם ואני אעמוד באמצע הרחוב עם איפור נוזל על הלחי, חצי גשם וחצי דמעות אושר. פאק, זה היה סופר קיצ'י, אבל גשם זה מעולה.

יהיה בסדר, אני די בטוחה, כן.