אז כן חזרתי, אני לא באמת יכולה בלי לכתוב.

לאחרונה אני לא מצליחה להתבטא, אני לא יכולה להסביר את מה שעובר לי בראש.

אני לא יכולה לסבול את השגרה של לקום כל בוקר, ללכת לאותה עבודה משעממת ואפורה, שמעירים לי על כל דבר שאני עושה, בקושי לסיים את היום, לחכות שעות לאוטובוס ואז להגיע הביתה, לראות את אותן הסדרות וללכת לישון. אני לא יכולה לסבול את זה, משהו אומר לי שאני יכולה לעשות מעבר, שאני צריכה לעשות מעבר, אבל עם זאת גם משהו עוצר אותי.

אני שונאת שינויים, אני שונאת שדברים משתנים לי בשגרה, שאני קמה כמה דקות לפני או אחרי מבדרך כלל.

אני כבר לא יודעת מה אני רוצה והכל מתבלבל לי בראש, מצד אחד אני כן רוצה עתיד טוב, בטוח ומשעמם ומצד שני, אני רוצה לסגור את החוב שלי ולנסוע לחו"ל לטיול של חצי שנה ורק להכיר דברים חדשים, רק לחוות דברים חדשים.

הקיץ זאת התקופה הקשה שלי, אני לא רוצה לצאת החוצה, אני לא הולכת לעבודה ובאופן כללי אני די מדוכאת. 

אני מחכה שהחורף יגיע ויוציא אותי מהבית, אני אלבש את המגפיים שלי ואטייל בגשם, ואדרך בבוץ ולא אפסיק לצלם את השמיים. 

כן, זה קרה, הצלחתי להתגבר על הבחור ששבר אותי לחתיכות, וכשהייתי לקראת הסוף של החיבור של כולן, הכרתי בחור חדש, שהרים חלק מהחתיכות ועזר לי לחבר אותן ולהחזיר את מי שהייתי.

ויש לנו חיבור מדהים, אני יודעת זאת לא פעם ראשונה שאני אומרת משהו כזה, אבל הפעם אני די בטוחה, הוא מבין אותי כמו שאף פעם לא הבינו אותי, הוא מסביר אותי יותר טוב ממני, אני יכולה להגיד כמה מילים באופן מפוזר והוא יודע לבנות את מה שניסיתי לומר.

וזה נהדר, ואני חושבת לעצמי איך זה קורה שפתאום יש לי משהו טוב בחיים, ואז החוסר ביטחון מגיע ומציק, אולי הוא לא באמת אוהב אותי, אולי הוא גם יכאיב לי. ואני כועסת על עצמי, כי הוא באמת מנסה לבוא לקראתי, הוא לא בחור של מילים, קשה לו להסביר מה שאני יכולה לומר יחסית בקלות ולפעמים אני שוכחת את זה. אבל למרות זאת, לפעמים אני צריכה שיגידו לי שהמחשבות השליליות שלי מוטעות, כי אחרת אני מאמינה רק להן, מתוך הרגל.

הכל מבולגן לחלוטין כרגע, אני נמצאת באמצע של טוב ורע וכל פעם צד אחר מושך אותי ואני לא מבינה מה קורה, ואני רק רוצה שמישהו יגיד לי שהוא מבין. ואז הכרתי מישהי שדי דומה לי, והיא מבינה את המחשבות המוזרות האלו של אז מה זה באמת אושר ולמה לכולם יש אותו בכזו קלות. ההבדל בינינו הוא שהיא דואגת לזה, היא מדברת על זה עם אנשי מקצוע ומקלים עלייה בעבודה, וכשזה מגיע אליי רק שואלים אם הכל בסדר ואני לא יודעת אבל אני תמיד עונה שכן.

אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כרגע, לישון, ללכת לעבודה, להתפטר, לספר להם בעבודה שהמחשבות שלי לא נורמטיביות, אני כבר לא בטוחה. אני רק ידעתי שהייתי חייבת לכתוב. אני צריכה להתבטא איכשהו, אני מרגישה שיש לי כלכך הרבה להגיד, ואני רוצה לחזור לצייר בזמן שאני שומעת פלסיבו, פעם אחרונה שזה קרה זה היה ב2010, אני זוכרת מה ציירתי, מה שמעתי בדיוק ומה לבשתי. זאת הייתה תקופה נהדרת, לא היו לי דאגות של עתיד, כל מה שהיה לי בראש זה איזה צבעים לערבב כדי להגיע לגוון הצהוב הספציפי שרציתי.

אני אחזור לזה, באופן יותר מחושב ובוגר אבל אחזור לזה, אני מבטיחה.

אחרי חצי שנה שאני כאן, סוף סוף יש לי חדר משלי, עם מיטה משלי.

לפעמים דברים הופכים להיות כלכך מובנים מאליהם, עד שמאבדים אותם. במשך חצי שנה הייתי אבודה מבחינתך קרקע יציבה, ועכשיו סוף סוף יהיה לי משהו קבוע ואוכל להרגע קצת, ולשמוע אינדי רוק בזמן שאני מסתכלת על הפוסטרים שלי, כמו שהבטחתי לעצמי בזמנו.

אני מאמינה שאכתוב שוב בזמן הקרוב, אני שמחה שחזרתי אחרי שלושה חודשים בערך. אני כמובן צריכה גם לחזור לצייר ולצלם, אבל הכל יקרה בזמן שלו.