maybe someday..
בלוג.. מה כבר אפשר לספר.. |
| 4/2006
יש לי חבר אמיתי
מוקדם מידי להגיד אבל אולי השגתי עבודה!!
אחרי חיפושים רבים בעיר המסריחה הזאת אולי סופסוף השגתי עבודה.
אני לא יכולה לקחת את הקרדיט לעצמי.. דרור עשה הכל!
דרור הוא חבר מאוד טוב שלי... אני אפילו לא מעיזה לכנות אותו ידיד הוא הרבה מעבר לזה (לא במובן הרגשי). ממש אכפת לו ממני והוא תמיד חושב עלי.
כמו היום כשהוא עבר ליד הלוח וראה מודעה שמחפשים מע''ר לקייטנה בפסח. הוא עצמו מדריך ואני חייבת לציין שהוא פשוט מעולה בזה. מעולם לא ראיתי מישהו שכל כך אוהב את זה ובהתאם כך רמת ההשקעה שלו. הוא הבטיח למצוא לי משהו ולהמליץ עלי והוא קיים!
בפורים הוא עזר לי עם התחפושת...היחיד. הוא גם היחיד שהלך עם הרעיון שלי ולא ביאס אותי. הוא חבר ממש טוב שלי. אני חייבת להגיד לו את זה.. אני ממש לא רוצה לאבד אותו.
אל תתנו לרקע השחור להטעות אתכם.. החיים פתאום הרבה יותר בהירים.
* אם מישהו רוצה לקנות תחפושות מושקעות ומיוחדות לפנות אלינו.
| |
אני טובה בלהקשיב.
כל אחד צריך מישהו שיקשיב לו. לפעמים ההקשבה עצמה טובה יותר מהעצה. שמתי לב שבזמן האחרון אני מקשיבה הרבה, בעיקר לחברות שלי.
לאחרונה אני מוצאת את עצמי מקשיבה יותר מאשר שאני מדברת. יכול להיות שזה טוב. זה תמיד חד סתרי. אני לעולם לא שופכת את הלב מול אנשים. אני מעדיפה שלא לעשות את זה.
אני תמיד מקשיבה מחכה לסוף לעולם לא מעבירה ביקורת באמצע (או בכלל) ולבסוף מגיעה העצה. אבל עצם ההקשבה עצמה היא הכל. היא נותנת לאדם זמן לשפוך את הלב ולנקות אותי.
כן. אני מקשיבה. בזה אני טובה. אבל לאשה שהכי זקוקה שיקשיבו לה ושהכי מגיע לה שצריכה להמצא בראש סדרי העדיפות שלי אני נותנת עדיפות שניה. לאשה הזאת אין לי זמן להקשיב...לאמא. היום הקשבתי לה. מעט. היא עברה כל כך הרבה בחיים ולפעמים אני שוכחת שגם אמהות צריכות מישהו שיקשיב להן.
לפעמים זה לא נעים. שומעים דברים שלא רוצים לדעת. דברים שמעדיפים להתעלם מהם. אבל האנוכיות הזאת חייבת להסתיים. כי גם אמהות הן בני אדם.
| |
אני שונה
כל חיי ניסיתי להשתלב.. תמיד הייתי שונה, תמיד. תמיד ניסיתי להסתיר משהו והצלחתי.
אף אחד מעולם לא הכיר אותי באמת. תמיד היינו שונים.
אני זוכרת כשסירבתי להשתייך אל הקבוצה שלהם ולעזור להם במסע ההשפלות. לא יכולתי להצטרף ולא לעמוד מנגד כשצלבו שתי חברות טובות שלי (באותו זמן), נלחמתי. נלחמתי עבורן. שמתי עצמי למטרה בשבילן. זרקתי את כל מה שהיה לי (והיה לי הרבה..) לטובתן. לתומי חשבתי שזה מה שחברות עושות, עומדות אחת לצד השניה בזמנים קשים, אבל טעיתי. מאוחר יותר הן השתלבו בחברה המשפילה ושכחו אותי מהר. עברו עלי הרבה ימים ולילות של בכי. בכי מיותר.
במבט לאחור אני לא מצטערת שעשיתי את זה, אני אפילו גאה. עמדתי על שלי ולא פחדתי. הגנתי על האמונה שלי ועמדתי לצד חברות שלי..הוכחתי שהן יכולות לסמוך עלי. לא קיבלתי את מה שציפיתי לו... קיבלתי הרבה יותר. הבנתי איפה אני עומדת ובפעם הראשונה בחיי לא רציתי להשתלב. הבנתי שהרבה יותר טוב לי ככה..כשאני זאת אני. בלי הצגות.
ככה השתלבתי הכי טוב שאפשר..יותר טוב ממקודם.
לפעמים אני שוכחת מה זה להיות אני. אחרי שנים רבות של משחק, קשה לדעת. הורדתי הרבה מסכות אבל אני כבר לא מזהה את הפנים האמיתיות. הבעיה בכל הסיפור היתה שאיבדתי את עצמי תוך כדי. איבדתי הרבה ערכים ובמקומם קיבלתי ערכים חדשים מהסביבה ערכים שאני מעדיפה לשכוח.
אני לא שייכת לשום מקום. אני שונה. במקום לנסות להדמות לשאר עלי לטפח את השוני שלי כי זה מה שעושה אותי כל כך מיוחדת.
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
where do i belong?
בת: 34
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
