ב16 במרץ, אני אחגוג שמונה עשרה.

אני לא חושבת שהבנתי כמה אני מפחדת מהיום הזה, עד שאתמול ישבתי אצל הפסיכולוגית, ונאבקתי לעצור את הדמעות כשתיארתי לה בדיוק כמה אני מפחדת, בדיוק מה משתק אותי במעבר הזה.

כל הספרים שאהבתי במיוחד, המיוחדים שלי, דיברו על אותו הדבר- השחיתות של המבוגרים והניסיון לשמר את הנעורים. 

הקסם של הילדות, שכרגע אני נאחזת בו כמו אל גלגל הצלה באמצע ים סוער.

הרבה אנשים לא יודעים את זה, אבל אני קרויה על שם אנה אחרת, ילדה קטנה שדיברה עם אלוהים וגילתה אמת ונשארה אמיתית לנצח.

כשהתחלתי לאבד את עצמי, בסביבות גיל 12, היא היתה מין סלע איתן עבורי.

שיכנתי אותה בתוכי, שתעזור לי למצוא את הטוהר, את האמת שלי. רציתי להיות כמוה, ילדה נצחית.

על הקיר בחדר שלי, בכתב גדול וכמעט בלתי נראה, כתוב המשפט "כשהם נופלים, הם נופלים".

אני חושבת שהסיבה שבגללה אף פעם לא קיבעתי אותו בקיר, עם צבע אמיתי, היא שאני מפחדת להכיר בעובדה הזו

אני מפחדת להאמין שיום אחד גם אני אהיה כזו, שיום אחד גם אני אגדל, ואדבק במגפה שתוקפת את כל האנשים סביבי, במוקדם או במאוחר.

אני מפחדת להתבגר. מפחדת לצאת מהחממה הקטנה שלי.

אני מפחדת להיות כמו ההורים שלי, לאבד את עצמי, ליפול.

אני מפחדת כמו שמזמן לא פחדתי, ומה שעוד יותר מפחיד, זה שהמעבר הזה בלתי נמנע.