על זה אני מבקשת לא להגיב. חסמתי את התגובות.
שבת בבוקר נפתח בספונטניות שלי. בבגדים של מישהו אחר, במיטה זרה אך מוכרת.
קרני השמש סנוורו אותי, המגזן הקפיא לי את המחשבה.
הייתי לגמרי אני.
עם עצמי, לבד. יופי כזה טבעי.
שום דבר לא נכנס לי לפה מרעב היום. חוסר תאבון מוחלט.
לא מאפה ממולא שוקולד (וזו החולשה שלי..), לא הג'חנון של אמא, לא הסלמון האפוי..
מאוחר יותר, אחרי שנזכרתי בעברי ובאמת שבשירים שלו (אף אחד משנינו..) דרך מקור לא צפוי,
הלכתי להציל חיים.
ועשיתי הכל חוץ מלהציל חיים.
מה שעשינו היום על האמבולנס היה הובלת זקנים שמנים וחולים לביה"ח.
להסתכל עליהם עשה לי רע.
כל כך רע.
בדיעבד, אחרי שצחקתי על המשמרת המחורבנת שלי, הבנתי כמה אני רוצה שהחיים שלי יסתיימו לפני שאני אתקרב למצב הזה.
וחשבתי עליי, על האופטימיות שלי.
אני הרי תמיד חושבת על כמה יהיה טוב. ולא מציבה יעדים, פשוט מחייכת בידיעה שיהיה טוב.
ושמחתי על שאני כזאת. כי זה לא מובן מאליו.
והנסיעה האחרונה.. וואו. אני כל כך שמחה שהיה לי חלק דיי פאסיבי בפינוי.
רק לחשוב על זה... באמת שבא לי למות.
זקן ממורמר, בלי שליטה על הצרכים שלו, אף אחד לדבר איתו וגם אי יכולת לדבר.
"אלברט, מה כואב לך?"
"אההה.. עאא .. הה..איהה.. אממא אממאא"
צרם לי, שאפילו לומר מה כואב לו.. הוא לא יכול.
היום שלי.
היום שלה.
יום ההולדת שלה.
יותר טוב כלום מכמעט..
קשה לי לחזור למקום הזה.
אבל עצוב מידיי להישאר איפה שאני עכשיו.
מלנכוליה.
מילה קשה ומנוכרת.
היא קיימת בכל דבר, אפילו הדבר השמח בעולם.
היא קיימת בעיניים של כולנו.
קיימת בקולות שלנו.
בלב שלנו.
קשה להתחמק ממנה, כי היא רודפת אותנו.
אווירה קשה ומנוכרת.
הפסקתי לחפש את הנצח.
מדברת עכשיו, מסבירה אחר כך.
עושה עכשיו, מסבירה אחר כך.
נפרדת עכשיו,
ישנה אחר כך.
זאת אומרת, להתראות עד הפעם הבאה.
אוהבת,
דנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
