Empty

אתמול אחרי העבודה נסעתי עם אח שלי לבקר את סבא שלי בביה"ח.

חשבנו שהוא יישן.

כשנכנסנו לפנימית א' הוא עמד בקבלה וביקש כדור.

בקושי רב גרר את עצמו לחדר, בליווי אנחות צורמות.

הוא נזרק על המיטה כמו שבני נוער עושים וחשבתי שהוא ודוד שלי מתנהגים אותו דבר.

"תלכו הביתה"

הוא לא רצה שנראה כמה קשה לו.

הוא רצה לצעוק מכאבים אבל לא כשאנחנו שם.

נשארנו.

דיברנו והוא שיתף פעולה.

ובכל פעם שהוא התקפל עברה בי צמרמורת.

בשבילי הוא עדין הנער ששרד את מחנה העבודה,

שלמד בדרך הקשה שאסור להתנדב.

האבא לאמא שלי.

שלא אומר הרבה ונותן המון.

סבא שלי שנותן לי מגיל צעיר ספרים על השואה.

ואני קוראת ומנסה לדמיין אותו באותן סיטואציות.

לפני כמה חודשים הוא כתב ספר ליד ושם.

ועשינו תמונה משפחתית, והוא היה כ"כ גאה לשבת באמצע.

ואז קראתי את הספר שלו בעבודה.

ואני הייתי כ"כ גאה שהוא סבא שלי.

"תלכו הביתה"

מיד. רק רוצים לראות שאתה משתפר.

"אל תספרו לסבתא. ולא לאמא. כי היא תספר לסבתא."

לא נספר.

"שאף אחד לא ידע. כאילו לא הייתם פה."

אבל אנחנו כן פה, ואני כ"כ שמחה שהיינו שם.

כי בבוקר אבא העיר אותי.

ואמר לי שהוא נפטר.

סבא,

אתה לא דיברת הרבה, ממש כמוני.

ולא הפגנו רגשות במשפחה בע"פ,

רק בכתב.

אבל אני אוהבת אותך כ"כ.

ואני יודעת שאתה אוהב את כולנו.

וכמו שסבתא העזה לציין בקול רם,

אותי במיוחד.

סבא יקר שלי,

שדואג שיש אוכל,

ושלא מתחילים איתי בעבודה.

וישב איתי לפני המסע לפולין שמימן,

ואמר לי לזכור שהדברים היו ונגמרו,

ששכב חזק במיטה,

והתאפק.

הסתכלתי עליך בזמן שרעי החזיר את הכיסאות,

וחייכתי טיפה. כדי שתתעודד.

"לא לספר לסבתא".

מים שקטים חודרים עמוק.

אני אוהבת אותך,

ומפחדת מהלוויה.

פעם ראשונה שאלך,

וכולנו נבכה.

וסבתא פתאום לבד בבית ענקי.

הכל ישתנה.

אמא התקשרה, ואמרה שמזל שהלכתי,

ושהוא מת ללא כאב.

אמרתי לה שזה לא נכון. כאב לך מאוד.

כאבי בטן בדרגה 7 לפי הרישומים.

היא אמרה שהלכת. והייתי עצמאי.

לא הזדקקת להופר. נהגת.

אני מפחדת לסיים פה.

כי זה באמת הסוף.

אני אתגעגע אליך.

יהי זכרך ברוך.