המלחמה נגמרה בינתיים.

אני מבינה את ביבי. איזה אלנטרנטיבות היו לו? או המשך המצב של התשה שפרושו המשך שיבוש החיים בדרום, המשך הרוגים ופצועים, פגיעה בכלכלה וחוסר אפשרות לפתיחת שנת הלימודים בדרום. או כיבוש עזה עם מחיר מאד גבוה של מות חיילים, או הסדר. הוא הלך על ההסדר. ביבי בסך הכל אדם שקול ואחראי.

אנשי הימין יצעקו עכשיו. יאשימו אותו בחולשה, בכניעה. אולי אפילו יפילו אותו. המגמה ימינה כנראה תמשיך ואם כך זו תוצאה טבעית לכך. אם כך, מה יהיה ההמשך? מה העתיד שלנו פה? כנראה שתקום ממשלה ימנית יותר אולי עם ליברמן, או מישהו אחר, ובעתיד הלא רחוק אני משערת שגם כיבוש עזה. הלוא כל מלחמה או מבצע מסלימים את האלימות.

השמאל כמעט לא קיים. לדבר על שלום נשמע עכשיו הזוי לגמרי. שני הצדדים שחטפו כל כך הרבה מכות לא יאמינו זה בזה. אין סיכוי. בעצם המסקנה שאנחנו נמשיך לחיות על החרב כאשר המחיר יהיה יותר ויותר קשה לנו ולהם.

אנחנו מדינה קטנה כשלמזלנו ארה"ב תומכת בנו. החמאס מקבלים תמיכה מקטאר ומאירן. הנשק לא נגמר, הדם לא יגמר.

איך נראים החיים במדינה שיש בה כל הזמן מלחמות? כל הזמן אלימות? איזה אנשים גדלים באווירה כזו? איך מרגיש צעיר בגיל 18 שצריך להרוג בני אדם? איזו השפעה תהיה על החיים שלו? נכדתי בת השש שחרדה כל כך מהאזעקות, איך ישפיע הדבר עליה? מרוב הכאב שלנו, נעשינו אטומים לגמרי לכאב של הזולת. מי שמעז לכתוב משהו על ילדים ונשים בעזה כמעט נרגם באבנים.

אני יכולה לחשוב שהיה צריך לנהוג אחרת. שהיה צריך לעשות הסכם עם אבו מאזן, שהיה צריך להגיע להסכם עם החמאס גם בלי המחיר של מעל שבעים הרוגים אצלינו ואלפיים אצלם. אבל זה לא רלוונטי. הרוב בארץ חושב אחרת. הרוב בישראבלוג חושב אחרת. גם בבית אצלי הבעל חושב אחרת. חושבים שאין ברירה, ואם כך כנראה משלימים עם המצב הזה של חיים רוויי אלימות.

אני מרגישה מאד רע עם זה. אני משתדלת להדחיק, לחיות את החיים הקטנים שלי ולא להקשיב לחדשות יותר מדי, אבל זה לא הולך. כל האלימות הזו לא מתאימה לאופי שלי שמחפש תמיד את השלום, את ההבנה של הזולת, את האמון באדם, את האמפתיה לכל אחד, את המוסר והמצפון האנושי הכללי. אני מרגישה נאחס. אני בסך הכל מאד אוהבת את הארץ הזאת. לא הייתי רוצה לחיות בשום מקום אחר, כאילו שמישהו מחכה לי באיזה מקום אחר בכלל. אבל לעזאזל רע לי!!!