בסביבות גיל 40, מצאתי את עצמי גרושה, גרה בדירה שכורה, ללא רכב, ועם משכורת מצומקת.

הבן שלי עשה באותו זמן רשיון לווספה ועבד בשליחויות של פיצה לפני שהתגייס.

הוא הציע לי ללמוד לרכוב על ווספה כדי להיות ניידת בהוצאות מזעריות. כשהווספה הייתה ברשותו אחרי העבודה הוא התנדב לנסות ללמד אותי לרכוב. נסענו לחולות שליד מלון מנדרין ושם עשיתי נסיונות רכיבה כשהוא רודף אחרי. ידעתי לרכוב על אופניים, אבל עם הווספה זה לא הלך.

פניתי לבי"ס ללמוד נהיגה באופנועים בהרצליה. כאשר נפלתי מהווספה והמורה חשש יותר לגורל הווספה מאשר לגורלי, הוא הציע לי לנסות לרכוב על קטנוע 50CC. זה כבר היה יותר קל אבל...יצאתי לשיעור עם עוד חמישה נערים בני 17. המורה רכב ראשון ואנחנו בשיירה אחריו. אחרי כעשר דקות אני כבר הייתי אחרונה, ואחרי עוד חמש דקות הם התרחקו ויותר לא ראיתי אותם. לא נראה לי שלמורה היה אכפת. לא הכרתי את הרצליה, ובמיוחד את הכבישים הצדדיים שכולם חד סטריים וכל כמה מטרים הכיוון שלהם משתנה. איכשהו בסוף השיעור הגעתי לבי"ס. אחרי כמה פעמים כאלה המורה לקח אותי לשיחה. הוא הסביר לי שאזדקק לפחות למאה שיעורים וארבעים טסטים לפני שאוכל לרכוב על קטנוע, אז האם לא חבל לי על הכסף.

עזבתי את ביה"ס הזה. אחרי כחודשיים נפתח בעירי, רעננה בי"ס חדש לרכיבה על אופנועים. המורה היה נחמד, סבלני, קצת נודניק, אבל מאד השתדל לעזור לי ורכב ממש לידי כל הזמן. מקץ תקופה קצרה יכולתי לרכוב בצורה סבירה. אבל אז התחילה בעיית השמיניות. כדי לקבל רשיון לקטנוע צריך לדעת לרכוב בשמיניות מבלי להוריד את הרגל ולנגוע בקרקע. שמיניות בקוטר קטן למדי. בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי לחלוטין.

התחלתי ללכת בחדר בבית בשמיניות. כדי להרגיל את המוח שלי לתרגיל הזה. אחר כך לקחתי את האופניים ורכבתי בתוך מגרש כדורסל ועשיתי שמיניות ענק על כל המגרש, שמיניות שהלכו וקטנו. אחר כך הצלחתי גם לבצע זאת עם הקטנוע.

הגיע העת להגיש אותי לטסט. נגשתי עם עוד כארבעים נערים מכמה בתי ספר לנהיגה. הטסטר לקח בכל סיבוב כמה רוכבים, רכב ביניהם, בקש מהם לבצע עקיפה, בדק אם הם מביטים לאחור, מסמנים ביד, וכו'. אני הייתי המבוגרת היחידה שם. אחרי שחזרתי מהסיבוב הטסטר לקח אותי לשיחה וסיפר לי כמה קשה לו עם הנערים הצעירים האלה. הוא רואה כמה הם פזיזים, לא זהירים, לא אחראים. קשה לו לקחת אחריות לתת להם רשיון כי הוא חושש להם. בסוף היום התברר שמתוך ארבעים האנשים שנגשנו לטסט עברו ארבעה, אני ביניהם.

קניתי קטנוע נחמד. קראו לו דיו של סניאנג. תמיד רכבתי בזהירות קרוב לשולי הכביש בצד ימין. נהגי מכוניות רובם לא סופרים בכלל את האופנועים. צריך מאד להזהר. נהניתי מאד מהרכיבה. באף רמזור לא מחכים יותר ממופע אחד, ולא צריך לחפש חנייה. מסע קניות זה תענוג. נוסעים לאורך החנויות. כשרוצים להכנס לחנות פשוט מעלים את הקטנוע על המדרכה. כיף. הבן שלי למד אותי שבשני הגשמים הראשונים של השנה אסור לרכוב כי הכביש מאד חלק ומסוכן. אבל חוץ מזה אפשר לרכוב כל השנה. קניתי בגדים נגד גשם, ועם הקסדה הייתי מוגנת. בקיץ אין צורך במיזוג אוויר. יש מיזוג בילד אין.

פעם אחת כאשר הרכבתי את הבן הקטן מאחורי על הקטנוע החלקתי ושנינו שפשפנו קצת את הברכיים. אבל הרמתי את הקטנוע והמשכנו.

למלא את המיכל דלק עלה אז 4.5 שקלים. בתחנות הדלק היה מבצע שמי שקונה דלק ב45 שקלים מקבל עתון חינם. אני הייתי מבקשת גם כן עתון כי מה משנה כבר הנקודה?

ולמה נזכרתי בסיפור הזה? אין לי מושג....