אתמול הוקרן בסינמטק הרצליה הסרט "איך מסמנים אהבה". הקרנת בכורה אחרי פסטיבל דוקאביב. 

רבע שעה אחרי השעה בה אמור הסרט להתחיל והקהל הרב עדיין לא התיישב במקומו. יש בלגן. אבל בלגן שקט. 

הסדרנית הצעירה מנסה להסביר בתנועות ידיים. רוב הקהל מורכב מאנשים חרשים. אני מתחילה להרגיש איך זה להמצא בעולם הדממה.

את הסרט עשה בחור חרש, אל-עד כהן עם בחורה שמתרגמת שפת סימנים, איריס בן משה. זה תקציר הסרט:

כשאל-עד היה קטן, אמו אמרה לו: "לגדל אותך זה כמו לגדל שלושה ילדים". מאותו רגע הוא הרגיש אשם על כך שהוא חירש, והתאמץ נורא להיות כמו כולם. ההבנה שהוא שונה התעצמה אחרי מותה הטרגי של אמו והתפרקות משפחתו. אל-עד הקים לעצמו משפחה חדשה, במרכזה הילד שהוליד בהורות משותפת עם יעלי, שגם היא חירשת, ומסביב – חבריהם החירשים. בסרט הוא מתעד בגוף ראשון את החיים שבנה לעצמו, מתוך רצון להציג בפני הצופים גרסה משלו למשפחה והורות.

הסרט מדבר על יחס המשפחה לבן משפחה חרש כשכל האחרים שומעים. איזה יחסים נבנים במשפחה כזו בין ההורים ובין האחים. מה המשמעות היומיומית. איך חרש מגדל תינוק שאינו חרש כשהוא לא שומע את הבכי של התינוק? איך התינוק לומד לדבר מהורים שאינם מדברים?

בסוף הסרט הייתה שיחה של אל-עד ואיריס עם הקהל כאשר לעיתים התרגום משפת סימנים לעברית ולפעמים להפך. והכי אהבתי את תגובות הקהל בשפת הסימנים. לא מוחאים כפיים אלא מנפנפנים עם האצבעות. לראות קהל שלם מנפנף באצבעותיו זה פשוט כיף...