עד שאני מתיישבת לכתוב מצטברים בראש שלי כמה נושאים שרציתי להתבטא בהם. 

ההורים שלי היו חסכנים מאד. אני קראתי להם קמצנים כי בילדותי כשרציתי שיקנו לי חצאית הייתי צריכה להוכיח שהקודמת או קצרה כבר כי גדלתי או קרועה. ביומני הסודי כתבתי על חלומותי הגנוזים: שרשרת זהב, שמלה כמו של חברה שלי. כמובן שהזדהיתי עם אן מאבונלי שרצתה שייקנו לה שרוולים תפוחים. למזלה אביה המאמץ הבין לליבה וקנה לה, אבל לי זה לא קרה. אבא שלי היה לא פחות קמצן מאמא שלי. ידעתי שהמצב הכלכלי של המשפחה טוב למדי, ושהסיבה היא חסכנות יתר. אמא שלי הייתה חוזרת על האימרה שאומרת שאם אתה מרוויח לירה ומוציא 99 אגורות גורלו להיות מאושר בחייו, אבל אם הוא מרוויח לירה ומוציא 101 אגורות גורלו יהיה אסון. כך גדלתי.

למרות שקראתי להם קמצנים, כנראה שאני בסך הכל די דומה להורים שלי. כמובן לא במידה הזו, אבל משהו קיים גם בי. לפני יומיים הלכתי לקניון להוציא רשיון בינלאומי לבן שלי. בדרך חזרה עברתי בין החנויות ונזכררתי שבעלי מתלונן שאין לו מספיק מכנסיים דקים לקיץ ואין לו זמן לקנות בגלל הלימודים. נכנסתי לחנות וקניתי לו זוג מכנסיים ב199 שקלים. אמנם המחיר נראה לי יקר, אבל לא הססתי. מגיע לו לקבל מכנסיים יפים. 

למחרת הגעתי שוב לקניון. הפעם להחזיר את המכנסיים שלא התאימו לו, אבל באותה הזדמנות נכנסתי גם לכמה חנויות בגדי נשים. בחנות אחת ראיתי דברים נחמדים וזולים אבל בפעם שעברה שקניתי שם הסחורה הייתה גרועה ולא רציתי לקנות שם שוב. נכנסתי לחנות זארה סתם כדי לשטוף את העיניים ומצאתי שם חצאיות כותנה יפהפיות כמו שאני אוהבת ולא קיימות בשום חנות אחרת. אבל המחיר היה 149 ו199 שקלים!! יצאתי מהחנות בלי לקנות, כרגיל, ואז פתאם עברה בראשי מחשבה שאין לי מושג איך הגיעה אלי. ממילא כמה שנים נשאר לי כבר לחיות. בטוח שיש לי אפשרות להוציא 150 שקלים (כמובן שלא העזתי 200). אז אולי אפנק את עצמי??? אזה זהו, קניתי חצאית ואין לי בעיות מצפוניות מיוחדות.....

הלכתי להרצאה של ניסים דיין על סרטים יווניים. המרצה מאד אינטלגנטי וההרצאה מאד מעניינת. מה שהפריע לי היו קטעי הסרטים שהוא הראה. ברור שכאשר מראים קטע מסרט רוצים שיהיה מרשים וחזק. כך הוא הראה קטע מ"זורבה היווני" שבו אלמנה גוססת ונשות הכפר נכנסות לבית שלה לבזוז מה שניתן. סצינה מחרידה. אחר כך הוא הראה קטע מסרטו של תיאו אנגלופוליס "נוף בערפל": שני ילדים, ילדה בגיל 9-10 וילד בגיל 5-6 יושבים במשאית ליד הנהג. הילד ישן. הנהג עוצר את המשאית ואומר להם שהוא הולך לנוח במשאית מאחור, אבל אז הוא מושך את הילדה. היא מנסה לברוח אבל הוא תופס אותה. רואים את אחורי המשאית החשוכה בפנים. הנהג זורק אותה לפנים ונכנס אחריה. לא רואים כלום. אחר כך הילד יוצא וקורא לאחותו. והילדה קמה ומתיישבת על קצה המשאית וידה מכוסה דם. אחר כך רואים את שני הילדים פוסעים בכביש בתוך גשם זלעפות. סוף הקטע. זהו. בלילה שאחרי ההרצאה לא יכולתי להרדם. איך אפשר?? 

יותר לא אלך להרצאה על סרטים. בדרך כלל כשאני בוחרת את הסרטים שאני רוצה לראות אני משתדלת לא לבחור סרטים קשים מדי רגשית. אני אוהבת סרטים שמדברים על משהו שקרוב לחיים שלי. ואני אוהבת להשאר בבועה שלי שאליה אני לא מכניסה אלימות קשה. אבל כשהולכים להרצאה אי אפשר לבחור את הקטעים שרואים...

והנושא האחרון ענייני היום פחות או יותר. אתמול בתכנית של לונדון שמעתי על כך שכיום בארץ וכנראה גם בעולם מעט מאד משפטים מסתיימים בפסיקה חד משמעית של אשם או זכאי. ברוב המשפטים השופטים נוטים להמליץ על בוררות, גישור, משא ומתן, הגעה להסכמים. זאת מתוך ההנחה שבדרך כלל אין מצבים של אחד אשם ושני לא אשם כלל. בדרך כלל העניינים מורכבים. 

וזה הביא אותי לחשוב על בעיות מדיניות ואיך שרצוי גם בין מדינות להגיע למשא ומתן במקום לעוינות ומלחמה. מפחיד אותי שטראמפ עלול לעשות טעויות ולהביא להתלקחויות במקום להשקיט מצבים קשים. וכך גם אצלינו. ביבי ובנט לא עולה בדעתם לפתור בעיות בדרכי משא ומתן. הם בטוחים בצדקתנו ובאשמתו המוחלטת של הצד השני. ואני גם חושבת שבעצם טראמפ וביבי ובנט נבחרו על ידי הפצת ססמאות קליטות של "אנחנו חזקים ואנחנו לא נוותר ואנחנו ננצח". להגיד שאנחנו נעשה משא ומתן נשמע רכרוכי והרי המועמד לבחירות רוצה להראות חזק. כך בדמוקרטיה. ואני מהרהרת אם הדמוקרטיה הזו היא אכן השיטה הטובה ביותר. לא בטוחה.