המתוק שלי, משוש חיי, אהובי, עולמי, נשמתי - מתחיל מחר את יומו הראשון בגן. בן חמישה חודשים בלבד. "כל כך קטן, עדיין תינוקי" - כולם מסביבי מתעלמים מכאבי היבלות שכבר צמחו, ודורכים עליהן שוב ושוב....
אבל המתוק שלי מתחיל מחר גן.
ואני מנסה כל כך לחשוב חיובי, להרגיש שאני עושה לו טוב.
אבל ה"פמפומים" מסביב: "תעבירי איתו את החורף בבית", "גן זה מחלות, במיוחד בחורף", "הוא עדיין לא מספיק מחוסן" - אוכלים בבשרי וגורמים לכל מחשבה חיובית לקמול ולמות...
אז מה יהיה? איך אני אשלח אותו מחר? אולי באמת הוא עדיין קטן מדי? אבל אם יהיה יותר גדול כבר יבין שאמא הולכת ומשאירה אותו ואז הרגש שלי לא יעמוד בזה...ואולי באמת עדיף שלא בחורף? אבל בכל עונה בה יתחיל ללכת לגן יהיה חולה, כי "ככה זה גן"... ואולי עדיף לו עם אמא בבית? אבל כמה אמא יכולה לעשות ג'ימבורי, ולשיר, ולעשות הצגות, ולספר ולקחת לטיולים...גם לאמא יש אנרגיות מוגבלות לעניין....ואמא רוצה לאגור כוחות נוספים כדי להיות האמא הכי טובה בעולם שהבטיחה שתהיה....ולאמא אין הכלים הדרושים כדי לפתח מספיק טוב, כדי לשעשע עוד ועוד....
אז המתוק שלי יילך לגן מחר. ויהיה לו טוב. והוא לא יבכה הרבה. והוא יכבוש את המטפלות. והוא יגדל, ויתפתח ויהיו לו חברים.
כי הוא כזה מלאך, והחיוך שלו ממיס ושובה. והוא שלי.
ואני כבר מחכה לשעה שאקח אותו חזרה הבייתה.
ואני לא אמא רעה. אני לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
