אוקיי, לא אכפת לה ממני, אני יכולה להבין את זה.
אחריי כמה זמן לא פלא שלאנשים נמאס ממני, במיוחד עם האופי הכלומניקי שלי.
אני בכלל תוהה מה הם ראו בהתחלה כי תכלס התחברתי עם כמה טיפוסים מעניינים ביותר אמנם כולן דפוקות בשכל, אבל בהחלט מעניינות.
אולי זה הקטע שכולן רוצות חברה פחות טובה מהן, אולי ברירת מחדל, אולי השלמה עם המצב.
אני מותשת, נמאס לי מהכל ואני מרגישה שאני הולכת לעשות דברים טיפשיים ואין לי איך לעצור את זה כי אני בנאדם ששואף לדרדור עצמי.
כנראה שיש לי איזו מחשבה טיפשית שברגע שמגיעים לתהום אפשר רק לעלות ממנה, מעניין עד כמה עמוקה התהום.
יופידו, מגן מחרתיים, בגרות עוד 6 ימים. כיף חיים.
כנראה שהדבר הטוב ביחיד כרגע הוא שההורים ממש תומכים בי, כאילו מנסה שאני לא אפול להם בין הסדקים (לא שאני אכנס לאיזשהו סדק עם הגופה שלי אבל הבנתם את הכוונה).
אמא רוצה לשלוח אותי לפסיכולוג ואמרה שאני אחשוב על זה, לא יודעת למה אני מתנגדת לרעיון כנראה שיש לי זכרונות שליליים מתקופת הפסיכולוגית שלי או שבתם אני בנאדם שלא אוהב לשתף בכל מה שהוא חושב.
אבא כל הזמן שואל איך הוא יכול לעזור לי, אבל לשלוח אותי לאנקורי - מפתאום :/ בכל מקרה אני אוהבת אותם ואני דיי שמחה שהם פה בשבילי כרגע, למרות שזה הורס לי את כל תאוריית ה"חרא ילדות" שלי -
תאונת דרכים, התעללות נפשית, נפילה לסיגריות,אלכוהול וסמים בגיל צעיר, חתיכה עצמית וכדומה.
איבדתי כל כך הרבה בדרך שכבר קשה לי לא להביט אחורה.
האנושות הזאת דפוקה, תחזירו לחן את הפלאפון היפה שלה, מה היא כבר עשתה רע בחיים? 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
maayan69