Fuck it, Be Bad

אתמול סידרתי את הארון, כל היום ישבתי וקיפלתי חולצות וג'ינסים, פיניתי מקום לכל הדברים החדשים וזרקתי את כל הישנים.

אני חושבת שניסיתי להפטר מכל הישן. מהזכרונות והנוסטלגיה.

אלוהים אדירים כל מיני שטויות מכיתה ז' ואילך. בסופו של דבר באמת זרקתי הכל ואז הגעתי לקופסא הדפוקה הזאת.

אני מקללת את עצמי על זה שאני שומרת את כל הפתקים והמכתבים והציורים ושאר השטויות האלה. אז פתחתי אותה והתחלתי לקרוא.

בכיתי כמו מטומטמת. ישבתי על הרצפה של החדר שלי ביום שישי בלילה ובכיתי,

ואז כתבתי את שני המכתבים הארוכים והמפורטים ביותר שאי פעם כתבתי, לשני אנשים שכנראה יחסרו לי מאוד בחיי.

ואז לקחתי את כל הקופסא וכל מה שבתוכה וזרקתי אותה.

אני לא יודעת, לא יודעת מה לעשות יותר.

אני יושבת כל היום ומתחבטת עם עצמי ואז שולפת מהמוח שלי את הרעיונות הכי הזויים שיש ומבינה שאני בחיים לא יעשה את זה.

אני מנסה להשלים עם זה שזה כבר מאוחר מידי אבל פאק פשוט פאק.

אני מפחדת. כ"כ מפחדת. ואני מנסה להוריד מעצמי את הכל ולהתחיל מחדש. כוסעמק עד כמה קשה זה אמור להיות?!

לנשום. לנשום. לנשום.