בזמן האחרון, אנשים לא מבינים אותי.
לא משנה עם מי אני מדברת איכשהו אני יוצאת לא בסדר. אני לא יודעת מה לעזאזל הבעיה שלי.
אולי כולם התבגרו ורק אני מנסה להחזיק בציפורניים שאין לי בשאריות העבר.
מצד אחד טוב לי עם האנשים שאני יוצאת איתם (אולי זה שוב נראה כמו פעם חבורה וכל השטויות האלו, אבל זה לא, זאת חבורת אנשים מצחיקים שאיכשהו מצאתי את מקומי ביניהם, טוב לי איתם. ואני לא רוצה לחשוב על המסביב.),כיף לי למרוד קצת, לא להקשיב לכל מילה של ההורים (כנראה בגל זה אני גם לא עושה שומדברכדי לשנות את המצב.)
מצד שני, זה כבר לא הגיוני כמות הריבים עם אנשים שונים שיש לי, אני כבר מפחדת לדבר עם אנשים ולהביע את דעתי שלא יפגעו או יעלבו או משו. זה פשוט נהיה מגוחך.
מה שיותר מבאס זה שלא נראלי כאילו למישו אכפת, לכולם טוב במצב הזה, טוב..אולי גם אני אסתגל.
אולי אני לא רוצה להתבגר ולקחת אחריות על הלימודים, אבל על עצמי כבנאדם אני תמיד לוקחת אחריות, אומנם אין לי מצפון אבל אני שונאת לגרום לאנשים שאכפת לי מהם רע.
זה מתחיל להשפיע עליי. שונאת לבכות על דברים שיכולים להיפתר בקלות. או שלא.
אני אלך לישון וכשאני אקום הכל יהיה יותר טוב. כי ככה החלטתי. כי ככה אני רוצה.
"ואולי, מחר יהיה יותר טוב, את תראי
מחר יהיה יותר טוב, בשבילי
ואם את שומעת את השיר שלי
אז תדעי שזה אני
מחר יהיה בסדר, את תראי
מחר יהיה בסדר, בשבילי
ואם את עוברת ברחוב שלי
צלצלי לי באינטרקום
ואז אני אקום ואפתח לך את הדלת."
...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
maayan69
