אופוריה זמנית

                                                                                                2.2006

כובעים

לא פעם הרהרתי בכך שהייתי צריכה להיוולד במאה ה-18 כשהנשים התהדרו בשמלות קרינולינה יפהפיות וכובעים תואמים.

כובעים, זה ה"פטיש" שלי. כובעים רחבי תיתורה, וקסקטים, כובעי גרב וברט כובעי לבד וכובעי בד, כובעי צמר וכובעי קש. כל סוגי הכובעים.

הכובעים החמיאו לפני הנאות ולכן נהניתי ממבטי האנשים שסקרו אותי בסיפוק בעוברי ברחוב משוכנעת כי בעזרת הכובע שלראשי הצלחתי לעורר בהם את הסקרנות להתבונן בי שוב.

באחת מחנויות הכובעים שנהגתי לרכוש את שלל כובעי, קדמה את פני בברכה זבנית חדשה, "איפה זלדה?" שאלתי מוכנית מנסה לגלות  מה עלה בגורלה של הבחורה האנטיפטית שניהלה את החנות לאורך שנים.

"אה, עזבי, ספור ארוך" השיבה לאה והושיטה לי את ידה שהציגה את עצמה  כבעלת החנות, על פי בגדיה והפאה שלראשה הסקתי שלאה חרדית. מבנה גופה הכבד ומבטה  החם והרך כבשו את ליבי ופתע התעוררה בי תשוקה עזה וילדותית להתרפק ולהניח את ראשי על חזה.

"בזלדה היה משהו מנוכר" פלטתי מבלי משים, "בכל פעם שהגעתי לכאן נדרשתי לאורך רוח, כי  תמיד חשתי חוסר נוחות במחיצתה, כשבקשתי את חוות דעתה חששתי מפני תגובתה, לזכותה יש לומר שהיא עשתה את מלאכתה נאמנה והצטיינה בהתאמת הכובע הנכון."

"אה, כן, כן זלדה הייתה הטובה מבין כולן" הפטירה לאה ולא פרטה.

"ובמה אוכל  אני לעזור לך?" היא הטעימה את המילה אני, כמבקשת לנסות את כוחה להתעלות על קודמתה.  "אני מחפשת כובע קסקט משובץ בירוק וורוד, שיתאים למכנסיים חדשים שקניתי", צייצתי בקול מתחנחן . לאה מהרה להוציא שני דגמים של כובעי צמר, קסקט יפהפה וכובע ברט ממוהר רך ומלטף. "תנסי למדוד את שניהם." היא האיצה בי והצביעה לעבר כובע המוהר הורוד והקסקט בירוק זית, ובחנה לסירוגין אותי ואת בבואתי המשתקפת במראה, כמחפשת את ההבדלים. "אין ספק זה!" היא הצביעה על הקסקט שחבשתי על ראשי. "לא יודעת," התנצלתי מיד  "הצבע אינו תואם את מכנסי". " מה אם אלה ?" היא הצביעה על יתר הכובעים, ואני משכתי את כתפי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, "אם כן יש לי בשבילך  כובע מדהים שקבלתי אמש, בגזרת מגבעת של גבר, אינני מציעה אותו לכל אחת כי לרב נשים חרדיות אינן ששות לחבוש מגבעת גבר אך ללא ספק לך הוא יתאים."  שמחה על ההזדמנות לנסות את הכובע החדש חייכתי לעברה בהסכמה והיא נפנתה במהירות לעבר מחסן הממוקם בירכתי החנות להוציא מבין הקרטונים את הסחורה המבוקשת.

כל אותה עת בחנתי את הכובעים הרבים שחבשו את ראשי הבובות, בחלון הראווה, שלצווארן צעיפים תואמים. זו הזדמנות לקנות צעיף תואם, חשבתי וקראתי לעברה, "לאה תחפשי לי גם צעיף תואם, בבקשה!"  

"מה?" שאלה לאה בקול צווחני משהו, "אינני שומעת אותך"  "עזבי, כלום, כלום" השבתי וחיכיתי לשובה. איש לא היה בחנות וברחוב לא נכרה תנועה רבה, מזג האוויר הסגרירי הרחיק אותם מהרחוב, הרהרתי ושבתי לבחון את המדפים כשלפתע הבחנתי בקופה הרושמת שמאחורי הדלפק שהייתה פתוחה לרווחה ובה שטרי הכסף בתאים קטנים מסודרים על פי ערכם. כמה כסף... לא יתכן שזה פדיונה, השעה עדיין מוקדמת, ואולי היא מתכוונת לשלם את חובה לספק, התרוצצו המחשבות במוחי ולא הרפו, הרחקתי את עיני משם במטרה להתגבר על הפיתוי ולא להיכנע לדחף שאחז בי לשלוח את ידי ולשלוף את השטרות באין רואים ולהיעלם.

"לאה?" קראתי, "את מסתדרת?" "תיכף אני כבר מביאה לך את הכובע המרשים ביותר שראית בחייך ." היא קראה לעברי בסיפוק, כשעמדה בפתח בעודי מתייסרת במחשבה הנלוזה שהסתננה לראשי לשדוד את קופתה. האשה הזו טורחת למעני, נותנת בי אמון ומותירה אותי ללא משגיח, רק כדי לספק את רצוני. ומה זה עולה בדעתי לגמול לה בגניבה.

חיוך מתוק נצנץ בעיניה ואת ידיה פארה מגבעת בעלת שוליים וכפה מעוגלת מאוסה בכעורה.

נטלתי אותה מידיה בשאט נפש, קרבתי לפני ושאלתי בחרדה  "זה?..."  "נכון מדהים?" היא התפעלה והתלהבותה דעכה באחת כשהבחינה בהבעת פני המאוכזבת וכבר מהרה לקחת אותה  מידי בהתנצלות.

"לא, אנא, השאירי לי אותו, הוא מדהים!" שיקרתי במצח נחושה בתקווה שמזימתי לרוקן את קופתה לא תתגלה.

"בשבילך, בגלל שאת לקוחה קבועה אני אתן הנחה מיוחדת" היא אמרה תוך שהיא אורזת אותו בקופסה מהודרת למעני. השמחה על הצלחתה "לקלוע" לטעמי האירה את עיניה לכדי חריצים מלוכסנים ובחיוך שובה לב מסרה את החשבונית. "אני מקווה שנתראה שוב" היא הוסיפה בטרם נפרדתי מעליה.

חסל כובעים, נשבעתי לעצמי, אך חייכתי לעומתה "הרבה יותר מהר מכפי שאת חושבת..."

© רחל בכר