אופוריה זמנית

השנים מתמוססות

השנים מתמוססות בין האצבעות

בקול דממה דקה

ואל מול פָּני המשתאות

הנפש נסדקה.

כי בכל סימן של התרפקות

בחיק ילדות קסומה

האדימו אצבעותי המתהדקות

לעצור הגחמה.

לכיסופים אין אח, אין רע

לגעגועים אין סוף

על כן כשהזמן גווע

הראש תמיד אזקוף.

בידָי כפפות המשי, טבעות וחישוקים

לאמה, קמיצה, לזרת מתחברות כאזיקים

תחנות לעצירה עטויות בחרוזים

נחמות אותן רכשתי, עם הזמן, בשני זוזים.