אופוריה זמנית

                                                                                   22.11.2006

דיונות החול הזהובות סגרו עלי מכל עבר כמו נד ענק ואיתן. שקט שליו ומבורך עטף אותי ברכות ולאחר שבדקתי שאין נפש חיה מלבדי ורק אני מוקפת בהרהרי החול הדק כמו מלח, צעקתי בקול גדול, ר...ח...ל..., חיכיתי להד המוכר שיבוא כמו על פי הזמנה, ויארח לי לחברה, ישיב בקולו הרועד "ר...ח...ל..." ידעתי שאיש אינו יכול לשמוע אותי ולכן נתתי פורקן לצורך לצעוק שוב ושוב עד שגרוני ניחר.

ניתוק מוחלט מן העולם, זו הייתה ההרגשה שלוותה אותי בכל פעם שהגעתי לכאן,

אני עומדת בתווך בין גלי החול המזכירים חמוקי אישה, לבד.

מנהג קבוע היה בשכונה, לקחת  את המזוודה החומה הגדולה והישנה, ששוליה החדים פערו פיהם כמבקשי רחמים , וצבעה הדהוי העיד על מסעות העבר המרתקים, לשאת אותה על כתפי ארבעה חברים, כל פאה על כתף אחת, להגיע עד לדיונות המרוחקות מאות מטרים מבנייני המגורים, להניחה על הארץ, להתיישב בתוכה וממרום הדיונה ועד למרגלותיה ולהחליק כאילו אנו גולשים בשלג.

דודתי, בלינה, אחותו של אבי, שמעולם לא נשאה, התגוררה בגפה ביד אליהו, אישה נאה למדי וממוצעת קומה כבת ארבעים. דירתה הקטנטונת הכילה סלון ומטבחון צר , חדר שירותים ואמבטיה משותף, רק אלה בלבד הספיקו לצרכיה וגם לאירוח של אחייניתה  החביבה עליה מכל  – אני ."היא תשמח שתארחי לה לחברה, בימי הקיץ הארוכים" נהג אבי לומר. ואני שחלמתי על הפינוקים שהיא הרעיפה עלי בכל פעם שבאתי לבקרה, הייתי קצרת רוח למפגש המיוחל. עזרתי לאימי לארוז שלושה מכנסוני קיץ, פיז'מה ורודה שהיא דחסה מעל לחולצות הטריקו המעטות ואת גופית סטרפלס המנוקדת שאהבתי. משסיימה אימי  רכסה את רוכסן המתכת הרחב שבתיק, והצהירה : "זהו התיק מוכן, האוטובוס  יוצא בעוד כשעה", אות שעלי להזדרז.

לקחתי את מאיה, הבובה שאני תמיד ישנה איתה, סרקתי את שיערי במברשת הרכה, כדי למנוע התעסקות בקשרים עקשניים ובקשתי מאימי לקלוע לי שתי צמות, כדי  שדודה בלינה תראה שהתקשטתי לכבודה. הרי תמיד טענה שצמות זו התסרוקת שהכי הולמת אותי. היא גם זו שהבינה ללבי וידעה כי נפשי יוצאת ללכת ולשחק בחולות. כמו בכל חופשת קיץ, בשבוע הראשון של "החופש הגדול" גם הפעם הגעתי בליווי אימי שטרחה להזכיר לי שאני אורחת, וככזו עלי להתנהג כראוי. ורק לאחר ששתיהן לגמו מן הקפה המהביל, טבלו בו עוגייה או שתיים והתעדכנו ברכילות, נפרדה אימי מעל שתינו בעצב קל והלכה לדרכה. מיד עם צאתה מהדלת הפצרתי בדודתי שתרשה לי לרדת כמנהגי מימים ימימה. הייתה בינינו מעין הסכמה שבעל-פה, אני אארח לה לחברה בשעות הערב, והיא תיתן לי לשחק ברחוב עד שעת הצהריים, בעוד היא מבשלת מנקה או מכבסת. על כן כשהזכירה לי את שעת הארוחה, הבטחתי לעצמי להקפיד ולשוב בשעה היעודה, לא נותר זמן רב עד לשעה הזו ורוחי הייתה קצרה, לכן הופתעתי כשנעתרה לבקשתי לשחק בין הדיונות, אלא שהפעם הסתרתי ממנה את כוונתי ללכת לשם לבד. לרגע נדמה היה שהיא מנחשת מה עובר בראשי, והתרתה בי, "שלא תתרחקי, את עלולה לאבד את הדרך".

                                                    - 2 –

עוד בטרם סיימה את אזהרתה, פתחתי את הדלת ובריצה שמתי פעמי למחוז חפצי, בכוונה להימנע ממפגש עם  חברי, פן יבקשו להצטרף אלי, ויסכלו את תכניתי להתבודד. היא עוד הספיקה להזהיר, "שלא תגיעי אחרי השעה אחת, את שומעת?" "כן, כן" השבתי מבלי להפנות את ראשי, כמבקשת למנוע את הסיכון שתחזור בה מהחלטתה.

ידעתי שבניני המגורים האפורים נמצאים כמטחווי יד, אלא שהם נעלמו מעיני, המולת הרחוב לא חדרה את קירות המקלט שלי, השמים התכולים מעל, החול הצהוב מסביב, ואני. התפלשתי בחול החמים עד שאפי, שיערי ונחירי אפי כוסו אבק דק כאבקת סוכר, אושר עילאי מלא אותי, בלי לדעת מדוע.

גרגירי החול חדרו מתחת לבגדי הקיץ הקלים שלבשתי למקומות הנסתרים בגופי. גירוי עז בזויות העיניים אלץ אותי להפסיק ממשחקי ולנסות להפטר  מזירעוני הים היבשים שבאותו רגע נדמו לפלפל חריף הצורב את עיני.

מדי יום בשעה אחת בצהריים, ערכה דודתי את השולחן לשתינו, פרסה את הלחם השחור הטרי שהביאה מהמכולת של שלום, מזגה בצלחות לבנות עטורות בפרחים כחולים קטנטנים בשוליהן, את מרק השעועית, וזרתה מעל  גרגירי פלפל שחור גרוס, ורק לאחר שבדקה כי נטלתי את ידי כראוי, הושיבה אותי לשולחן וצפתה בי טובלת את פיסות הלחם ברוטב הסמיך. מתענגת על כך שאני אוכלת בתאוותנות מן האוכל שהכינה, ומבקשת מנה נוספת. מרק שעועית היה האוכל המועדף עלי ולאמא אף פעם לא יצא מרק בטעם זהה לשלה, חרף ניסיונותיה ודבקותה בהכנת המתכון במדויק, הייתה מתאכזבת לשמע הצהרתי, "זה לא כמו של דודה בלינה".   

.

אינני יודעת כמה זמן שהיתי בין הדיונות הצהובות, הזמן אבד, שאון הרחוב נאלם והגבעות המכתרות נראו זהות, לא זכרתי את הכוון שממנו באתי, לכל כוון שפניתי נדמה היה שזה המקום הנכון, עקבותיי נעלמו ולא נמצא אף ילד בראש הדיונה שיורה לי את הדרך לבית דודתי.

דמעות מלוחות הרטיבו את שפתי, ניסיתי לעלות צעד אחר צעד בעוד רגלי טובעות בחול ומרימות ענני אבק קלים. עוד מעט, ניחמתי את עצמי, עוד מעט תגיעי ותראי את הדוודים על גגות הבתים, באותו רגע בקשתי מחילה  מאלוהים, על כל חטאי בהבטחה שלעולם לא אחזור להסתיר את כוונותיי מדודתי.

נשבעתי להישמע לקול אבי ואימי שהזהירוני מפני גרימת עגמת נפש לדודתי היקרה, "היזהרי מתעלוליך" חזר והתנגן קולו של אבי, בראשי. הייתי מוכנה לוותר על מתנת יום ההולדת שהיא הבטיחה לי ליום הולדתי, ובלבד שאמצא את דרכי חזרה.

רצית להיות לבד, הנה לך, את לבד, הלם הניגון המרגיז, ודפק בעקשנות ברקות. לבד, לבד, לבד.

אולי שוקי יחפש אותי, נחמתי את עצמי ביודעי ששוקי החבר המועדף עלי, יהיה המלאך המושיע. הרי לא פעם הוא נחלץ לעזרתי במצבי ביש. הייאוש והפחד פינו מקומם לציפייה, ואני החלטתי להתיישב ולחלוץ את סנדלי בכדי להקל על צעדי.

החול הלוהט שרף את ישבני, עדיף לא לדרוך יחפה, חזרתי בי מכוונתי.

כך המשכתי במעלה הגבעה, עוד מעט קט, הפעם זה חייב להיות הכוון הנכון,  להפתעתי גיליתי עקבות בדוגמת רצועות, רצועות מן המזוודה שהחליקה דרך קבע ונותרו על הגבעה זכר לדרך ממנה באתי.

                                                     - 3 –

וכשהרמתי את עיני גיליתי את השכונה החביבה והמוכרת. "תודה אלוהים!" לחשתי, "אני מבטיחה להיות ילדה טובה". רצתי קלת רגליים לעבר דירתה של דודתי תוך שאני מנערת את החול שדבק לגופי כדי לא להכעיסה. פרצתי למטבח  ובשמחה גלויה קראתי לעברה, "דודה, דודה!" כשגיליתי את דוד השכן רוכן מעליה נושק לשפתיה ומקניטה  "זו פעם אחרונה שאני גונב בשבילך ממרק השעועית של אשתי."