אופוריה זמנית

רגעים לכודים

שחידדתי

נשרו מסולסלים

כאמרות עפרון צבעוני,

החמצות

נטפו מרי

בטעם של פעם בחיים,

מראות נצורים

זלגו עולם ומלואו

באגלי זיכרון

שכבשו כל נקב

בגופי.

ספוג הגעגועים

רווי.

קרוב מאד אליך,

מרחק נשימה,

בתהליך שבין ברירה

לצורך

שבין הפוגה

לנשימה אחרונה

נדרתי

לקבוע מזוזה

בשׁערך,

לאות.

קרוב מאד אלי

גיבור בלי כנפיים

חבקני בעיניו

כמעט.

ורק

ממרחקים

צווחה בעגמומיות

להקת אווזי הבר

"שמע ישראל"

"והיה אם  שָׁמׁעַ".

ספל התה נופח נשמתו,

אדיו עולים השמימה.

חום גופו עוזב

והוא מת,

רעב לחיים אחרים

ארוכי לגימה.

נשימה

טעם ההחמצה בנוזליו הפושרים,

ליבו זועק

בשקיק.

עדות של שתיקה

לכל השותים

השוטים.