דבורה

בשבוע הראשון של חודש אפריל , הגיע מחבל צעיר בסירת גומי, למושבה מנומנמת בצפון הארץ . 

הוא נכנס לבית של משפחה אחת ,משך החוצה את אבי המשפחה ובתו בת הארבע .

 אחרי כמה צעדים ירה המחבל בעורפו של החטוף ורוצץ את גולגלתה של הילדה , באקדחו .

עד שחזר לבית ,כדי להמשיך במה שהחל , הספיקה האמא למצוא מחבוא לה ולבת הקטנה .

הילדה החלה בוכה . מחוסר ברירה סתמה האמא לילדה את פיה .

  משלא נשמעו יותר צעדיו של המחבל , האמא יוצאת ממחבואה כשהיא נושאת את ילדתה בזרועותיה .

היא שמה לב  שהילדה שקטה מדיי. החלה מטלטלת אותה וקוראת בשמה .

אחר -כך  נסתה לעשות החייאה , אך לשווא .

היא צרחה כמו חיה פצועה ורצה החוצה לחפש את בעלה ובתה הבכורה .

אחרי כמה צעדים גלתה את שתי הגופות .

מזועזעת והמומה כרעה מתייפחת ליד הגוויות ,קוראת בשמותיהם ,פניה שטופות דמעות .

 'דברים כאלה קורים לאחרים, לא לי '-חשבה בלבה . 

כושלת חזרה לביתה וצלצלה לאחיה .

בקשה ממנו לטפל בסדורי הקבורה ועוד בקשה להכניס מודעה לעיתונים , להמנע מבקורי תנחומים .

גם כאשר הורדו לקברים שלושת הגופות , עדיין נבצר ממנה להבין איך בתוך כמה רגעים חרב עליה עולמה .

'בבקר היינו משפחה ועכשיו אני  אלמנה בודדה' מלמלה כשהיא כורעת ומלטפת את תלוליות העפר ,

 ממאנת להפרד .במשך שעה ארוכה זלגו דמעות בשקט על לחייה והיא לא נגבה אותן .

-אין לי לאן לחזור ,דברה אל הקברים , אין לי אל מי לחזור ...איך אוכל לחיות אחרי שבמו ידיי הרגתי את ביתי?

לעולם לעולם לא אסלח לעצמי ...אין לי מחילה ...אבל מה יכולתי לעשות?פנתה אל קבר בתה הקטנה .

סך הכל סתמתי לך את הפה ...לא התכוונתי....לא התכוונתי ...אני נשבעת לך ....פחדתי פחד מוות מהמחבל ...

ועכשיו לאן אקח את סבלי ? לאן ? אינני מסוגלת לחזור לבית ששם חיינו כולנו ...אך לאן אברח ?

בכל מקום ,תמיד , יהיה הכאב אתי , בכל גופי ....

   האלמנה חזרה לביתה  והסתגרה. מאנה לסלוח לעצמה .

כמו סהרורית שוטטה בחדרים הריקים .לטפה ברוך את המיטות הריקות .

פתחה את הארון של בעלה לטפה וחבקה חולצות ומכנסיים טמנה את ראשה בבגדיו שעדיין נשאו את ריחו .

ימים חלפו והיא המשיכה להסתובב כמו סהרורית ,מחדר לחדר  לא מוצאת מנוח לנפשה . 

התריסים נשארו מוגפים ,כמו נשמתה .

בלילות מתוך הרגל קמה ממיטתה ונכנסה לחדר הבנות להקשיב לנשמתן השקטה ולראות אם הן מכוסות .

    אך החדר נשאר דומם וקר .

רק מאוחר בלילה הרשתה לעצמה לצאת ולשאוף קצת אוויר צח .

לילה אחד , נתלווה אליה כלבלב ויחד צעדו עד שחזרו לביתה .

מאז  יושבים השניים במרפסת או במטבח , הוא מביט בה בעיניו הטובות ומקשיב בשקט

לאותו משפט שחזרה עליו שוב ושוב -זה לא יכול להיות שזה קרה לי ....

 בכל לילה חכה הכלבלב בסבלנות ,שתענוד לו את הרצועה סביב צווארו הוא ידע שרגע אחרי זה הם יוצאים לטיול .

  בחושיו הכלביים הרגיש שהוא מביא לה מעט הקלה.

כשהיו השניים חוזרים , נתעטפה שוב ביגונה .

הוא היה מחכה שתלך לישון ורק אחרי זה היה מצטנף בפינתו . 

נכתב כתרגיל שאחד המאפיינים שלו היה :בשורה החמישית קורה משהו לאחת הדמויות , שאחרי זה החיים

כבר לא יהיו כמו שהיו .

{ד.א. הכותרת צריכה להיות ,לילות שימורים'}