אוקיי, אז לארצות הברית של אמריקה יש נשיא שחור (אבל לא לגמרי. אפשר להירגע – יש לו סבתא לבנה), שנואם נאומים צבעוניים (colorful), ובעוד רגע ממש קטן – יכנס לו בצעדי ריקוד אל הבית הלבן, המוקף בדשא ירוק ובשמים תכולים. הללויה.

הנאום של אובמה הבוקר עשה לי צמרמורות. לאיש יש כותבים מוכשרים ויחצ"נים מדהימים. אין אפס, הוא יודע לסחוף, הוא יודע לכבוש, הוא יודע לחייך חיוך רחב של מליון דולר, והוא יודע להתלבש. למעשה, הוא בכלל דנזל וושינגטון של הפוליטיקה, והוא מדבר לינקולנית שוטפת. נו טוב, if it a'int broken, why fix it, לא?

מצד שני, אובמה נתן לנו להבין שבעידן הריאליטי בו אנו חיים, כל אחד יכול. כל אחד. כל עוד אתה מתלבש יפה, שנון, חייכן וכריזמטי – אתה יכול, ולא רק זה, עוד יש לך סיכוי להיות בובליל.

בכלל, אם בענייני בחירות עסקינן, אז למה לא להריץ את בובליל לראשות הממשלה? Yes we can!

ורגע רציני אחד: באמת, מדובר ברגע היסטורי בהתייחס למעמד השחורים באמריקה, בראי ההיסטוריה. יש הרואים בבחירתו של אובמה לנשיאות אירוע מכונן המקביל לנחיתת האדם על הירח, לא הייתי מרחיקה לכת עד כדי כך, אבל באמת, מעבדות לנשיאות (היי, כל הזכויות שמורות, כן?) זה בהחלט משהו.

מרטין לותר קינג, מלקולם אקס, ועכשיו ברק אובמה. ההיסטוריה תדבר בעד עצמה, וכולי תקווה שהיא תדבר גם בעדנו.