אי אפשר שלא ליפול בקסמן של העיניים הכחולות שלו גם כשהן מאחורי מסיכה.

כשהוא מחייך חיוך קטן וממלא כל בקשה, מופרכת ככל שתהיה, משל היה ג'יני בבקבוק, כפוף לחלוטין למרותה של איזושהי נסיכה קסומה, ושמח לקראתה בכל מצב רוח.

הו, כן. ווסלי זוכה בסופו של דבר בליבה של הנסיכה, יוצא אל דרך חתחתים הרחק הרחק ממנה, וחוזר, חזק ומחושל מתמיד, מאמין בכל ליבו באהבת אמת.

עכשיו אני תוהה, אם ההחלטה הזו שלו, לצאת ולתור אחר מקורות פרנסה (או מה שלא יהיה, בגינו עזב את נורית המסכנה למשך כך וכך שנים), לא הצילה בעצם את חייהם הזוגיים. יש להניח (בהתבסס על נסיון החיים שלי, ושלי בלבד), שבילוי צמוד במחיצת זו שלעולם אינה יודעת מנוחה, תמיד מבקרת ותמיד מתלוננת, היה מוביל, בסופו של דבר – לפרידה מתוקשרת היטב במקום לנשיקה טהורה וזכה ולסיום הו כה דביק.

ובכל זאת, תמיד לימדו אותי להאמין באותה אהבת אמת, זו השורדת את כל הקשיים, זו שתהיה שם תמיד, ולא משנה מה יקרה. כל עוד שני אנשים אוהבים אחד את השניה ולהיפך – אותה נשיקה טהורה בהכרח צפויה להם שתי דקות לפני שיעלו הכתוביות. אז זהו, שלא. לא כל אחד יסבול את הנסיכה המעצבנת, לא כל אחד ירצה להיות איתה לנצח למרות ההתנהגות שלה, ובכלל, אף אחד לא ממש אוהב נסיכות, ובטח שלא כאלו עם גינונים בלתי נסבלים.

אז הם חיו להם באושר ועושר, ואחרי עשרים שנה, ווסלי טיפח כרס, לנורית נפלו הציצים, ואני התפכחתי קצת.