המשחק היום בין מכבי ת"א והפועל י-ם (בכדורסל) היה מספק.

הקצב היה דיי טוב. לא מיטבי. אבל יותר טוב.

המון חיוכים, פרצופים רציניים, ריצות, קפיצות והטבעה עם סיבוב 360 מעלות.

אז עכשיו הכל good. הכל טוב.

מה יהיה מחר? כניראה פחות טוב.

לא הגשתי עבודה בתנ"ך. מחר אני צריכה משמונה בבוקר לטפס על גבעות עם ילד ממש, אבל ממש מעצבן ולבד.

וגם אני יפסיד כניראה מתמטיקה. ואני לא בטוחה שפתרתי נכון את השאלה עם המאפיות (לא מאפיה של פושעים, מאפיה של לחם). אוף.

היום גם עשיתי משהו לא יפה ולא אופייני. הברזתי.

אני לא אוהבת להבריז כי הנוכחות שלי בכיתה זה עיקר הלמידה שאני עושה. אבל לפעמים הראש שלי פשוט אומר דיי, stop.

כשהריכוז יורד, הגוף מתעייף ויש שיעור שאני ממש, אבל ממש לא אוהבת... המוטיבציה לגרור עוד שעתיים היא בלתי קיימת.

כששני ועדי לוקחות תיקים והולכות, הדחף לצאת משערי בית ספר הוא בלתי נשלט.

יהמר לזכותי שהלכתי ברגל והשתתפתי בשיעור ספורט (!!). אבל טחנתי היום מול המשחק טונה גרעינים (האם אני מתחילה להיות אוהדת ספורט אמיתית?).

ניראה לי שזה רק בגלל שאמא פיצחה לידי (היא כן אוהדת ספורט אמיתית. למרות שבזמון האחרון היא פחות צועקת על הטלויזיה ואומרת לשחקנים מה לעשות).

שניצלים מוכנים של עוף טוב זה פחות טעים. אבל עדיף ממקדונלדס. מרוב הגועל שאני יודעת שיש באוכל הזה אז גם הלשון מתחילה לשתף פעולה עם המוח והגרון עושה צלילי בחילה.

מהיום אני שותה רק מים ומיץ תפוזים (בבית. בחוץ אני מרשה לעצמי).

ירקות זה גם לא כזה מגעיל. מעניין למה חשבתי ככה. אולי בגלל שאמא שלי תמיד הכריחה אותי לסיים וזה הפף למין מטרד. סוג של מרד פנימי.

אני חייבת, אבל חייבת לעשות מתיחות כל יום, לשחות שלוש פעמים בשבוע ולעשות ערב הליכות פעם ב.. .

בנתיים אני מותחת את הידיים כל בוקר כשאני קמה, הולכת בין המקרר לטלויזיה, לתמי 4 ולמיטה, ומידי פעם רוקדת באופן מביש לצלילי שיר שמושמע ברקע. כולם עושים את זה, נכון?

עכשיו טוב, אבל השאלה מהפוסט הקודם עומדת בעינה- מה עושים עכשיו?

רוצה שיתארך הרגע.. (שמעתי אותה היום בלייב),

איה.