הפוסט הבא יכלול בין היתר סיפורים, ללא שמות ופרטים, אך אל חשש. [אקיצר זה כניראה לא עליכם (מכרי וחברי המשוטטים בבלוגי), בגללכם, ולא משהו שאתם יודעים או מכירים]

אתמול.

אתמול היה לי יום בעסה. התחיל גרוע וניגמר גרוע.

קמתי בעצלות וצעדתי לכיוון תל גריסה (גבעת נפוליאון) ע"מ לאסוף ממצאים לביוטופ.

הגעתי בשמונה ודקה והמקום שומם וריק. גם המדריכה אינה.

מסתבר שקיבלתי שני אס אמ אסים

1. שעת הפגישה נדחתה לשמונה ארבעים (39 דקות הקדמתי)
   
2. אני לבד. גם אסף וגם שלי מצאו כל אחד את סיבותיו להותיר אותי בודדה מול סלעי כורכר ונדלים ארכי רגליים.

העברתי את הדקות הארוכות בציור והקשבה לשיחות של אחרים בגינה הציבורית. החלטתי לא להיכנס לדיכי מ39 דקות של ביזבוז חיים וגלמודיות. אז הרמנו סלעים וספרנו חרקים. מאוחר יותר המדריכה הכתיבה לנו על תל גריסה וההיסטוריה שלו.

באמצע ההכתבה התחילו להן טיפות של גשם רך ללטף את פני הענוגות.

כשצעדתי הבייתה הטיפות הפכו לגשם מעיק במיוחד. נתקעתי באמצע הדרך.

הגעתי לביצפר רטובה וממורמרת כשכל הג'ינס שלי רטוב ובוצי. איך שהגעתי נכנסתי לשירותים לנער מהג'ינס שלי כל שארית חרקים. כשפתחתי את קיפולי הג'ינס מצאתי שם חילזון ועוד כמה ענפים. כל הגוף גירד, אבל לא היתה לי אפשרות לחזור הבייתה.

אחר כך עברתי לי שעתיים מת' ושלוש שעות ביו מעייפות מתמיד.

הסיפור המסתורי

צונזר

מישהו שומע אותי?

איה.