מוזר כמה השתנה בערך שעתיים אחרי ששלחתי את הפוסט הקודם... אסור להכריז, כניראה. אבל היי, זה הסתדר.

מתחיל להתקרר, והשינוי בהחלט מורגש באופן פיזי. נשירת שיער של חילוף עונות אצל 6 בנות שמתגוררות בביתינו הקט גורמת לסתימות באמבטיה וריצפה קצת יותר כהה...... יותר מזה, כבר כמה בקרים שאני מתעוררת עם כאבי גב קלים וצוואר תפוס וכתפיים תפוסות. מה שטוב הוא, שיש לי יכולת לקבוע רק משמרות ערב (או בעיקר) ולהשמיט את החלק בחורף שקמים בשבע בבוקר, שומעים את הגשם בחלון ומרגישים רוח מתחת ל-3 שמיכות, למרות שכל החלונות סגורים, ובכ"ז קמים לבית ספר בחוסר חשק מטורף ואף סתום.

הייתי באבו גוש ולא אכלתי חומוס. זאת אומרת, אכלתי חומוס, רק לא את ה-חומוס. היה תור מטורף, ואנשים מסביב לא הביעו רצון לעמוד שעתיים בשמש. החלטנו להתפשר בסתם מסעדה של ערבים, והחומוס היה סתם מגעיל. גם הפיתות לא היו משהו. מה גם שהמלצר הרים את הקול שלו על אחת שישבה איתנו לאכול בגלל שהיא אמרה משהו על זה שהפלטה שלהם לא כזאת משתלמת כמו שהוא מציג אותה והבחור נעלב.

ירושלים נחמדה דווקא. לא סבלתי שם בארבעת החודשים שגרתי שם. בית הספר היה מעולה. רק מה, היה לנו בית מכוער וקטן. בכל אופן, לא הייתי חוזרת לגור שם. רמת גן זה מצויין, או משהו כזה.

אז כן, אנחנו כרגע 6 בנות וזוג בנים בבית בן 5 חדרים. זה אומר חדר הורים, חדר צוציקים, חדר לשתי בנודודות וחדר לי לבדי. לבדודה החדשה קוראים טל, כמו לאחותי הקטנה קטנה, והיא גרה אצלנו באופן זמני עד שיסתדר לה משהו בצבא. משרתת לא רחוק בצריפין. טל מערערת לחלוטין את מעמדי בבית (כן, עוד אחת כוסית) ושוטפת כלים כל היום וכל הלילה וגורמת לאמא שלי להוציא משפטים כמו "את אף פעם לא עוזרת לי, תראי איזה יופי דנה/טל תורמת לבית". בלעכס. אני באמת בת נוראה. בחיי, אני חייבת להתחיל לעזור יותר. אבל לא יודעת, זה לא בא לי טבעי, אני צריכה שיכריחו אותי. אבל לאמא יש עוד משפטים כמו "אני לא צריכה להגיד לך, זה צריך לבוא לך לבד, תראי את דנה/טל, לא אמרתי לה כלום והיא העמידה מדיח, קיפלה כביסה וניקתה חלונות". כוסומו.

עצלות היא תכונה (מחלה?) שמעל לכול פוגעת בעצלן עצמו. שיהיה ברור, אני לא נהנת מזה. לא היה כיף לי לא להכין שיעורי בית, לא כיף לי עכשיו לא להיות בכושר, לא כיף לי לא לעזור לאמא ולא כיף לי שהחדר שלי מבולגן. אבל ככה יוצא לי.

חייבת חייבת לעוף,

אז לילה טוב,

איה.